מאגר סיפורי מורשת

שמי שי אמויאל, אני לומדת בכיתה ו' בבית ספר עיינות, גן רווה, ומתעדת את סיפורה של סבתי, רבקה אמויאל.

וכך מספרת סבתא: "שמי אמויאל רבקה, נולדתי במרוקו בתאריך 27.7.1947. במרוקו היה רב מקובל מאד, הרב לסרי, שהציע להוריי לקרוא לי רבקה, על שם רבקה אמנו, שם מהתורה. וכך ניתן לי שמי. הרבה שמות חיבה יש לי וכל אחד קורא לי בשם אחר כמו: ריקי, ריבקוש, ריבק'לה. שם משפחתי היה חזות ולאחר נישואי השתנה לאמויאל, שם משפחתו של בעלי.

אני הבת הצעירה במשפחה, הייתי מפונקת, כולם דאגו לי והרגשתי עם זה טוב. אנחנו ארבעה אחים ואחיות (כולל אותי). את אחותי הכרתי רק כשעליתי לארץ כי במרוקו היא התחתנה בגיל צעיר מאוד ואז עברה לגור בעיר אחרת. אחי הגדול (השני) התחתן וגר איתנו, הייתי כמו בת בשבילם לכל דבר עד שנולד להם ילד. אחי הצעיר גדול ממני בארבע שנים, גדלנו יחד.

התחביבים שהיו לי כשהייתי קטנה הם: לשחק קלאס עם חברים, לרקוד, לתפור ולסרוג ובהמשך גם לבשל ולאפות. בנוסף, מאוד אהבתי לשיר שירים. הייתה לי מחברת שירים ששם כתבתי שירים עבריים.

כשהייתי קטנה, נהגנו להיפגש כל החברים והחברות ליד עץ דומים גדול ומיוחד, זה היה מקום המפגש של כל החברה. היינו משחקים משחקי ילדות ומבלים ביחד שעות ארוכות. עלינו לארץ בשנת 1955 כשהייתי בת שבע. בני המשפחה שעלו יחד: הוריי, אחי, גיסתי ואחי הצעיר. מיד עם הגיענו לישראל לקחו אותנו למושב בשם "בר גיורא" ליד ירושלים. שם קיבלנו את כל הציוד ממרכז הקליטה. זה היה בלילה. כשהתעוררנו בבוקר הוריי, אחי וגיסתי מאוד התאכזבו לגלות שהמקום אליו הגענו נמצא מול הרים וסלעים בחיק הטבע, אף על פי שקיבלנו בית נקי ונעים.

ההסתגלות שלהם הייתה מאוד קשה, למרות שמבחינה חברתית הם התאקלמו יפה מאוד. בנוסף לקבלת בית מגורים, קיבלנו גם לול תרנגולות ואפרוחים כדי שנוכל להתפרנס. לי לא היה לי קשה ולא הרגשתי משהו מיוחד, מיד התאקלמתי בארץ, אולם למשפחתי ההתאקלמות הייתה קשה ולא נותר אלא לחפש מקום מגורים חדש. הוריי החליטו לעבור ליבנה בעקבות חלק מהמשפחה שעברו לשם. לכן גם אבי קנה בית ערבי ביבנה, מאז ועד היום אני גרה בעיר ומרוצה מאוד.

בילדותי לא הלכתי לגן ילדים כי זה היה בדיוק כשעלינו לארץ, כשעברנו מהמושב ליבנה למדתי בבית ספר אביר יעקב. לא למדתי בבית ספר תיכון אלא נרשמתי לגבעת וושינגטון. ובמהלך החופש הגדול יצאתי לעבוד, ולא המשכתי את לימודיי.

האירוע הכי משמח שהיה לי הוא כשהגעתי לגיל 18 ויכולתי לעשות כל מה שרציתי, כי בגיל זה כבר נחשבתי לאדם בוגר. האירוע הכי עצוב שעברתי היה בגיל 22, אז אבי נפטר, ויותר מאוחר אחיינית שלי נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה חיילת.

במהלך חיי עבדתי בכמה מקומות עבודה: מפעלים שונים ואפילו בבית אריזה. המקצוע האהוב עלי היה תפירה. למדתי קורס תפירה בבית ספר מרים, ולאחר מכן עסקתי בתחום במשך תקופה ארוכה. עד היום אני תופרת לבית ולמשפחה וחלק מהדברים שאני סורגת אני תורמת.

את בעלי הכרתי ביבנה. התחתנו בשנת 1969 ברחובות באולמי הדרום, הייתי אז בת 22. לפני החתונה קיימנו אירוסים לאחר מכן חינה ומקווה. כשבני הבכור נולד הייתי בת 23  ולאחר שלוש שנים נולד לי עוד בן, לאחר עוד חמש שנים נולדה לי בתי. היום יש לנו עשרה נכדים אשר מבקרים אצלנו בכל שבת.

סבתא רבקה אמויאל ביום חתונתה

רבקה אמויאל בביתה ביבנה

הזוית האישית

שי: היה ממש כיף עם סבתא. היה נחמד לשבת עם סבתא שהעלתה זיכרונות שלה מהילדות ושיתפה בחוויות. צחקנו ונהנינו והיו לנו יחד הרבה רגעים של כיף. זכורים לי במיוחד הסיפורים המצחיקים של סבתא ליד עץ הדומים ובבית הספר ועל כל השטויות והכיף שהיא הייתה עושה כשהייתה ילדה.