מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי והילדות בכורדיסטן

קוראים לי חביבה מזרחי (לפני הנישואים, יונה). השם שלי הוא על שם סבתי "מחבובה". למעשה קראו לי "חבובה" ובקיצור "בובה". הפירוש של שמי הוא "אהובה". ביום הראשון כשהגעתי לגן הילדים בישראל, הגננת שינתה לי את השם לחביבה. נולדתי בשנת 1947 בעיר זאכו שנמצאת בכורדיסטן. אנחנו סה"כ שישה ילדים במשפחה – חמישה בנים ואני הבת היחידה. אמי הגיעה ממשפחת גבאי שהיא משפחה עמידה, ידועה  ומקושרת עם השלטון, היה שפע גדול מאוד. המשפחה הייתה בעלת חנויות כמו מפעל של נעליים. אימא הייתה אישה נקייה, זריזה, חזקה, פמיניסטית, ידענית גדולה וסקרנית (הסקרנות שלי הגיעה ממנה). אם משהו היה חסר לי ולאחיי מיד הייתה קונה, כדי שלא יחסר לנו כלום. לעצמה לא עניין אותה דבר, אך מהילדים לא חסכה. בנוסף, אמי עזרה בשיווק וחלוקה של כל הסחורות שאבי הביא. היא עשתה הכל, עליה נאמר שהיא אשת חייל! לאחר מכן ההורים שלי קנו עוד חנויות, בתים ומשאית.

אבא שלי ששמו נוח, גדל כילד יתום יחד עם אמו ואחיו. אבא הפך להיות איש עסקים מהמובילים בעיר זאכו, סוחר שעבדו אצלו גברים רבים מהעדה הכורדית. אבי היה מגיע עד תורכיה, שט ברפסודות, קונה ומוכר סחורות. לדוגמה, קונה בטורקיה ומעביר לסוריה. לאבא שלי היה ידע מקיף בהיסטוריה וגאוגרפיה, תמיד היה לו כבוד ועמד במילה שלו, כולם כיבדו אותו כולל המוסלמים. אבא היה אדם נפלא וטוב לב. תמיד ידעתי שאני יכולה לפנות אליו, היה כצוק איתן עבורי. אבא היה סומך עליי תמיד, מעולם לא היה פוגע. אני אוסיף, שהיה קשר טוב ומכבד של היהודים עם המוסלמים בכורדיסטן. כלומר, השלטון עצמו היה בעל מודעות שהזכויות והרכוש של היהודים לא יפגעו. היהודים יכלו לחגוג את החגים ולהתפלל בלי חשש.

הוריי

גדלתי על ערכים של יושר, כבוד, הגינות, אהבת הארץ, הקידוש בימי שישי והשירים ששרנו. הייתה לנו חוות סוסים והתגוררנו בשכונה יהודית. אני זוכרת שאמי סיפרה, כי בכורדיסטן יש נופים פראיים, פרחים ומקומות יפים. השפות שהיו בבית – עד גיל ארבע דיברו איתי רק בשפה הכורדית. בשנים הראשונות בישראל כבר דיברנו בעברית. בחגים כולם הגיעו לבית הוריי בכורדיסטן, המשפחה הייתה מאוד מלוכדת. היינו משפחה עמידה, לכן היה קל לנו לארח מבחינה כלכלית.

העלייה לארץ ישראל

עליתי לארץ ישראל בגיל ארבע ביחד עם הוריי, אחיי ומשפחתי המורחבת בחודש אפריל שנת 1951. בהתחלה הגענו לשער העלייה בחיפה, גרנו שם כחודש ימים. אבא שלי רצה לגור רק בירושלים, כך שלאחר חודש, עברנו למעברת תלפיות. הסיבה שההורים שלי רצו לעלות לישראל היא ציונות. אבא שלי היה אומר כי זכה שהגיע לישראל. מבחינתו המדינה לא חייבת לו דבר, אלא האזרחים חייבים למדינה.

בזמנו הגיעו אנשי הסוכנות היהודית לכורדיסטן, היו קשרים עם ישראל וההורים שלי התפללו למענה ולמען הנופלים. בשכונת מחנה יהודה כבר היו יהודים כורדים, כך שהייתה מודעות לחיים בישראל. הגענו בטיסה ישירה, מבגדד לישראל במבצע עזרא ונחמיה. בכורדיסטן היה נשיא בשם נורי סעיד, מוסלמי שעלה לשלטון ואישר ליהודי כורדיסטן לעלות לישראל. במטוס לקחנו רק דברים אישיים בלבד. נאלצו להשאיר את כל השפע מאחור. לפנים משורת הדין, אפשרו לאמי להביא שטיח פרסי מפואר, שלימים הגיעו ממוזיאון ישראל ולקחו אותו לתצוגה (ועד היום לא החזירו).

את השפה העברית למדתי בגן ואחר כך בבית ספר. ההורים שלי למדו מהחיים עצמם, אבי ידע עברית עוד בכורדיסטן. כעולים חדשים בישראל תמיד היינו מרוצים, משום שרצינו לחיות בארץ. נקלטנו מיד בישראל. ההורים קנו חנות של ירקות ופירות בשוק מחנה יהודה בירושלים וממנה התפרנסו. גם האחים שלי הרגישו טוב בישראל. הלוואי והיום היה כמו אז – גדלנו בשכונה בה כולם הכירו את כולם. לא משנה מאיזו עדה אתה, הייתה השתלבות ללא קנאה. לכל משפחה היה רק צריף אחד. המשפחה שלי הרגישה שאין כלום במעברה, היות והתרבות הייתה חסרה. לאמי התנאים האלה היו קשים, משום שהגיעה ממשפחה מפוארת שכבר היה לה הכל.

סיפור מיוחד שאני זוכרת מגן הילדים בישראל – כאשר אימא שלי הגיעה לרשום אותי לגן בשנת 1951, הגננת אמרה שכבר אין מקום (היו הרבה ילדים, לא היה כיסא או שולחן). אימא שלי לא הסכימה לקבל את הקביעה שלא אהיה בגן, משום שהיא אישה עובדת. היא ביקשה מהגננת שתקבל אותי ואמי היא זאת שתקנה שולחן וכיסא. בזכות ההתעקשות של אמי, התקבלתי לגן והגננת שינתה את השם שלי לחביבה, כדי שיהיה לי יותר קל עם השם הזה בישראל.

בעת הכרזת המדינה ההורים שלי רצו לחיות רק בארץ ישראל, לחגוג את החגים בארץ של היהודים והיו מאושרים. בנוסף, ידעו שהשואה נגמרה, אבל כדי לא להרגיז את הסביבה המוסלמית, לא יצאו בחגיגות גדולות. אני בחיים לא אשכח איך אבא שלי התפלל על שישה מילון הנרצחים, אימא שלי כאבה את הרצח שלהם, ואמרה שהעם היהודי איבד אנשים חכמים בעלי השכלה ותרבות.

תקופת בית ספר יסודי ותיכון בירושלים, ישראל

גרנו בשיכון בקטמונים, למדתי בבית הספר היסודי ממלכתי תלפיות. המקצועות שלמדתי הם היסטוריה, תנ"ך וספרות. אהבתי מאוד את כל המקצועות, במיוחד את מקצוע הספרות. במקצועות הריאליים הרגשתי שאני פחות חזקה, למרות שהמורים חשבו שאני טובה גם במקצועות האלה.

לאחר סיום בית הספר היסודי, למדתי בתיכון "בית חינוך" בירושלים. בתקופה הזאת, קיבלתי מלגה מטעם בית הספר. הוריי שמחו מאוד כשקיבלתי את המלגה, זאת הייתה הוכחה שאני תלמידה שמשקיעה ומתמידה. מנהל בית הספר "בית חינוך" היה משה הילמן. המחנך שלי היה הסופר יהודה עמיחי. הגעתי בתלבושת אחידה – חולצה לבנה וחצאית כחולה.

אני זוכרת שהייתה שביתה מאוד ארוכה במערכת החינוך, שנמשכה חודשיים או שלושה. בעקבות כך, היינו מתאספים אצל אחד הילדים ולומדים ביחד מתוך יוזמה פרטית שלנו. הסיפור המצחיק הוא שעד שהסתיימה השביתה במערכת החינוך, פרצה שביתה של "אגד" חברת האוטובוסים. בשל מצב זה, היה מאוד בעייתי להגיע מהקטמונים אל בית חינוך, שנמצא במרכז העיר ירושלים. העונש שהיה נהוג לתת אז היה לכתוב מילה או משפט אלפי פעמים, אך אני לא קיבלתי עונש. הייתי ילדה שמקשיבה למורים, בעלת חברים מרחביה, תלפיות ומרכז העיר.

הטיולים שלנו בבית הספר היו בחיפה לבית חרושת שמן, בתל אביב ביקרנו במפעל של ארטיקים והתלהבו מכך מאוד. בנוסף, ביקרנו במפעל גבינות של תנובה, וגם טיילנו בעפולה היכן שהתגורר רפול.

אני זוכרת במיוחד את המורה שלי אריאלה בר-און – אריאלה הסכימה ללמד אותנו בבית שלה למרות השביתה, משום שלימדה מתוך אהבה ושליחות. אריאלה לימדה כ-50 תלמידים שיש לזכור שהגיעו ממקומות שונים. בסופו של דבר, כולם למדו בזכותה את אותה שפה. אני רוצה לציין שאף פעם לא הזניחו אותנו, כך שעוד במעברות באו ללמדנו.

אהבתי את האוכל שאימא שלי הכינה – חמוסטה, מטפוניה, מסלוקה, את החמין הכי טעים בעולם. הכל טרי ונקי. ממתקים – היה מלא סוכריות טופי וגם תפוח מצופה סוכר. בנוסף לכך, הייתי בצופים וגם בנוער העובד ברחוב דרך חברון בירושלים. המדריכה הייתה דנה, וגם מדריך בשם איציק לבנון, בחור נאה, חכם ומאוד ציוני. עשינו פעולות וטיולים. בשעות הפנאי היו באים אליי חברים, היינו רוקדים, שומעים רדיו ושרים (בזכות הפטיפון שהיה לנו בבית). בגן השעשועים, הייתי משחקת עם נדנדות וקרוסלה.

תקופת הבגרות –  ימי נעורים, שנות העשרים

בזמן הזה האזינו למוזיקה איטלקית ויוונית. רקדנו ריקודים סלונים, אני רקדתי ריקודי עם. רקדנו באולם רמה ואולם בצלאל, הייתה ממש הודעה על כך ומכרו כרטיסים כדי להיכנס. כדי לבלות בזמן הפנוי נסענו לתל אביב, הלכנו המון לתיאטרון בירושלים. אמצעי התקשורת היו טלפונים נייחים בלבד. אולם בגיל 17, בשל העובדה שעבדתי ב"פרסום אור", התקינו בביתי טלפון נייח (שפעם היה צריך להמתין עבור התקנתו כעשר שנים), זאת במטרה שאהיה בקשר עם העבודה.

הקשר שלי עם ההורים בגיל הזה היה קרוב מאוד. היה ניתן לדבר עם ההורים על הכל. אבא שלי מאוד העריך אותי וכך גם אימא. אין זה דבר מובן מאליו שהמשכתי ללמוד עד כיתה י"ב וגם לאחר מכן, כאשר נסעתי לתל אביב, על מנת ללמוד עיתונאות בבית ציוני אמריקה, בהנחייתו של גדעון רייכר.

כמשפחה היינו אוכלים ארוחות יחד, שבתות וחגים. שומעים מוזיקה בבית. האחים שלי אהבו אותי ושמרו עלי. אם הייתי בוחרת לחזור לתקופה מסוימת, אז הייתי חוזרת לתקופה הזאת! תקופה יפה! לאימא היה ידע אפילו על פצעי הבגרות והיא קנתה עבורי סבון מיוחד, בזכותה הייתה לי מודעות לאקנה.

שירות צבאי

בשירות הצבאי הייתי נהגת  תובלה בבית נבאללה, נהגתי על ג'יפ צבאי של המפקד שלי. תקופת השירות הייתה רק שלושה חודשים, משום שהתחתנתי. זאת הייתה תקופה יפה, כיף הכי גדול.

הכרות ונישואים ובניית משפחה

המפגש עם בעלי אברהם מזרחי (אבי) ז"ל הוא מה שנקרא – אהבה ממבט ראשון. מפגש זה התקיים במוצאי שבת, במועדון במרכז העיר שנקרא "אולמי ארמון" (היכן שהיום נמצא קניון האחים ישראל) בירושלים. בהתחלה הייתי מאורסת לבחור אחר אבל תוך כדי הריקודים, אבי התאהב בי. אני הגעתי עם חבורה שלמה של זוגות מהקטמונים והוא בא עם החבורה שלו משכונת נחלאות בירושלים. עליתי לרקוד פסדובלה עם הארוס שלי, אולם לאבי לא היה אכפת, הוא סילק אותו ולקח את ידי כדי שנרקוד יחד. כך באותו רגע, אבי לקח אותי על האופנוע ואמר שרוצה להתחתן איתי.

כבר מההתחלה רציתי את אבי. הרגשתי שהוא תמיד דואג לי, צנוע, כן. היינו צריכים להתחתן מיד, אך משום שהיה אבל במשפחה, התחתנו אחרי שנה. בזמן הזה בילינו, נסעו על אופנוע והייתה לנו אפשרות לקנות דירה בירושלים ברחוב חזקיהו המלך. בשנה הזאת למדתי אנגלית וגם עיתונאות כפעמיים בשבוע בתל אביב. אבי היה דואג לאסוף אותי.

מבחינת התמיכה של המשפחות בקשר – המשפחה של אבי ראתה בי יותר מודרנית, הם חשבו שאני בכלל לא כורדיה. בנוסף, משפחתו לא הייתה מרוצה מפער הגילים. אבי היה מבוגר ממני בשבע שנים. הם חשבו שאני רזה ולא אוכלת, או לא לבושה מספיק צנוע לטעמם. אבל בסופו של דבר הרגשתי שהם אהבו אותי. המשפחה שלי קיבלה את בעלי, לפחות בהתחלה, ברגשות מעורבים, כי לא היה נעים להם מהמשפחה של הארוס שהיה יתום. היו חילוקי דעות בין האחים שלי, האח המבוגר ממני רצה רק את הארוס. אבא שלי אישר את בעלי ואת הנישואים, הכל בצורה נעימה מצדו. טען בפני אחי הגדול שזה לא עניין שלו. אבא שלי אמר: אם היא אוהבת את אבי אז רק איתו היא תתחתן. בהמשך החיים, הקשרים היו טובים מאוד. אימא שלי אהבה את בעלי אהבת אמת, העריכה אותו על כך שהיה חכם וחזק. בהצעת הנישואים בעלי הביא איתו משפחה שלמה לבית שלי, טקס מלא שגם המשפחה שלי מגיעה. הגברים בנפרד והנשים בנפרד.

המשפחה המורחבת בחתונה שלנו

מפגש שזכור לי במיוחד הוא כשהיינו מאורסים, אבי הגיע למשרד שבו עבדתי, ואמר לי: תבקשי מהאחראים שאת רוצה לנסוע. זה היה ערב שבועות, ואבי הזמין בית מלון בנהריה לסוף השבוע. נסעו על האופנוע, כשכל הדרך אני נושאת בידיי שני אבטיחים. בהמשך, עשינו הפתעה לגיסתי שהתגוררה בישוב אלרואי, והיא התרגשה מכך מאוד.

אבי בעלי נולד בהדסה הר הצופים בירושלים, צבר יליד ארץ ישראל. למד הנדסאי בניין ועבד כקבלן בניין. בעלי עשה את ביצוע הבנייה של מלון שלום. נולדו לנו ארבעה ילדים: חגית שנולדה בערב חג ראש השנה, דקר שקראנו לה על שם הצוללת "דקר", שי שקראנו לו כך, כי קיבלנו אותו אחרי שתי בנות ואיילת, על שם חמותי חזלה שפירוש שמה הוא איילה.

אבי בעלי היה אבא שאני מאחלת לכל ילד וילדה. אבי נשבע שלכל ילד יהיה רכב ודירה, היה חשוב לו שהילדים יהיו מסודרים (לצערנו לא זכה לחיות הרבה שנים). כשאני עבדתי בלילות בנוסף לעבודה במשרד והלימודים, הוא היה משגיח על הילדים שלנו. אבי תמיד היה עבור הילדים שלו. גרנו ברחוב חזקיהו המלך בירושלים. אבי ידע לעשות הכל, בעל כישרון אדיר! אהב לעשות על האש ותמיד סייע לאנשים. למשל כשהגיע חייל לבקר (שהיה נכה צה"ל, שידו נגדעה בעקבות המלחמה) אבי תמיד עזר לו. היה לנו כיסוי למיטה מאוד מיוחד, תוצרת מרוקו. בעקבות החתונה של החייל, אבי העניק לו במתנה את הכיסוי וגם את מנורות הלילה בעיצוב סיני. לאבי היה לב רחב מאוד!

החתונה שלנו

התמודדות עם מחלת הסרטן של אבי בעלי ז"ל

אבי היה במילואים במחנה קדום (יישוב קדום באיו"ש). היה בין המתנדבים הראשונים לבדוק את מסכות האב"כ, כאשר מניסיונות האלה הוא וגם החברים שלו חלו במחלת הסרטן. כאשר חזר מהמילואים, סיפר שהקיא המון והגוף כואב לו. הלכנו למיון בהדסה, ורק לאחר שנה של בדיקות גילו שיש לבעלי את מחלת הסרטן.

כאשר גילו את המחלה, אני כבר הייתי אימא לשלושה ילדים. למרות שהיו לבעלי כאבי תופת, הוא עבד רגיל. כל הלילה היה מקבל נוזלים ולמחרת מופיע בעבודה, עוזר בבית, מבשל ומכין דברים. הילדים אהבו רק את השקשוקה שלו.

כשאבי הבין שהמצב הולך ומדרדר, הוא אמר לילדים שיהיה לי קשה מאוד וביקש מהם לעזור לי ולהתנהג יפה. בנוסף, ביקש שאני אתחתן ולא אשאר לבד, אך אני בחרתי שלא להינשא בשנית. כשבעלי נפטר, חגית הייתה בת 13, דקר בת 11, שי בן 7 ואיילת בת 4. הילדים ידעו הכל, במיוחד הגדולות. היו להן בגדים, מברשות בתיקים, שאם במקרה אני לא מגיעה אליהן, הן יסתדרו. הייתה אמונה ותקווה שבעלי יבריא וישוב הביתה. אני הייתי בוכה ומסתירה את הדמעות, ימים ולילות בבתי החולים. גם כשניסו לעזור לו באמריקה זה לא תרם למצב. ב-31.8.81 חזרנו מארה"ב ובתאריך ה-9.9.81  אבי נפטר ז"ל. בעודי אלמנה עם ארבעה ילדים, תמיד עמדתי בהתחייבויות שלי ולא היה חסר לנו כלום. אף אחד לא עזר לי – באותם הזמנים לא היו זכויות או קצבאות לאדם שחלה ונפטר. הילדים עזרו לי ולעצמם, היו מאוד עצמאיים.

בעלי אבי ז"ל בתפקיד שוטר צבאי

המקצוע והעיסוק שלי

שנה וחצי לפני שבעלי נפטר, פתחתי משרד פרסום. כשהייתי מזכירה בעיתון "ירושתון", הבנתי שיש לי את היכולות לפתוח עסק לבד, מפני שתמיד מילאתי כמה תפקידים ביחד.

אני ובעלי רכשנו חנות ברחוב שטראוס בירושלים, במטרה להקים משרד פרסום. העסק נקרא "פרסום חביבה"- משרד פרסום, גרפיקה, עיתונות, פרסום בקולנוע. העסק שלי פעל בירושלים כ-40 שנה, משנת 1979 עד אפריל 2016. בחרתי במקצוע הזה, משום שהוא הכי קרוב לעיתונות. אני אוהבת מאוד לקרוא עיתונות כלכלית. יש הרבה עניין במשרד הפרסום, נחשפים למודעות בשפות שונות, יש אחריות כלפי הלקוח שהמודעה והפרסום ייצאו לשביעות רצונו. בזכות "פרסום חביבה" הצלחתי להחזיק את המשפחה ברמה גבוהה.

מעולם לא הייתה לי בעיה בעולם העסקים בגלל העדה שלי, או מפני שאני אישה. בעסקים כולם פירגנו לי, כך שלא הרגשתי אפליה או זלזול. נשים רבות למדו ממני והחליטו להיות עצמאיות. הטיפ שיש לי בעסקים הוא ללכת עם האמת שלך. אם אתה מקצועי אין לך ממה לחשוש. תמיד להיות אמין, אין זה משנה אם אתה גבר או אישה. יש לדעת להרכיב צוות טוב מסביבך, לעזור לעובדים שלך ולהיות ה"אימא והאבא שלהם", בעקבות כך הם מחזירים לך רק טוב.

העסק שלי זכה כעסק המצטיין. התעודה ניתנה על ידי שר האוצר משה ניסים, הטקס נערך במלון הייאט בירושלים

תחביבים

אני מאוד אוהבת לצייר, לפתור תשבצים, לקרוא ולהחכים, להקשיב לשירים ולנגן בפסנתר.

יציאה לגמלאות וחוויותיי היום

בתקופת הפנסיה אני אוהבת לגלוש ברשתות החברתיות, להגיב, להיות מעורבת, להביע דעה ולכתוב פוסטים.

החלום שלי היה לראות את ארצות העולם, ואני שמחה שהגשמתי אותו – ראיתי את הנופים המרהיבים שיש בעולם, חוויות וטיולים מדהימים במדינות מיוחדות. הגשמתי חלום בכך שהקמתי משפחה לתפארת, ילדים טובים, משכילים, אקדמאים, ערכיים ומכבדים. יש לי ארבעה ילדים, תשעה נכדים ושישה נינים שאותם אני אוהבת בכל ליבי! היה משמח אותי אם הייתי עובדת היום בחנות תכשיטים, או אולי במשתלה כי אני אוהבת צמחים. תחומים אלה מסקרנים ומרגיעים אותי.

המורשת שאני רוצה להשאיר

המורשת שלי היא שהילדים יזכרו מהיכן הגיעו, שתמיד ישמרו על מדינת ישראל. שיזכרו שאני מאמינה בה' שעזר לי, אחרת אי אפשר להסביר איך יכולתי לעבור את החיים האלה. חובה שיהיה לאדם יושר, הן כלפיו והן כלפי אחרים, לא לפגוע באנשים חפים מפשע. תמיד לעזור לאחרים כמה שאתה יכול ולשמור על צניעות. אני תמיד תרמתי ואמשיך לתרום, מפני שבעיניי זה חשוב לעזור לאחר.

המסר שלי לדור הצעיר

הזוית האישית

מיכאלה הנכדה המתעדת: עבורי זאת הייתה זכות גדולה לתעד את סיפור החיים של סבתי. סבתא שלי היא אישה מדהימה, חזקה, מעוררת השראה ומודל לחיקוי! במהלך התיעוד, התרגשתי מאוד ושמחתי להכיר פרטים חדשים. אני מאושרת מהידיעה שהתיעוד יישאר לעד וייחשפו אליו עוד רבים. אני רוצה להודות לסבתי, שהתייחסה לפרויקט ברצינות רבה, הציגה בפניי תמונות וסיפרה בסבלנות ורגישות על התקופות השונות בחייה.