מאגר סיפורי מורשת

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון. 

קוראים לי אליהו הלל. הוריי הגיעו לארץ מזביה בטריפולי, הם הגיעו עוד לפני שנולדתי. כשהגיעו לארץ, הם התגוררו במעברות בעתלית בצפיפות רבה ולאחר מכן עברו למושב עלמה שבמרום הגליל. הוריי התגוררו בעלמה שנה וחצי ושם נולדתי אני. כאשר הייתי בן שלושה חודשים בלבד עברו הוריי למושב הזורעים שם אני גר עד היום.

בילדותי אימא לא יצאה לעבוד ובכל יום היא וחברותיה היו נפגשות עם הילדים כל פעם בבית אחר ומכינים יחד את ארוחת הצהרים. אבי היה יוצא לעבודה בקק"ל ביחד עם הגברים של המושב. אנחנו הילדים היינו משחקים בכל מיני משחקים כמו תופסת, כדוררגל מסמרטוטים, פקקים – היינו זורקים פקקים ורואים מי תופס הכי הרבה. פקק אחד היה עם בוץ והפקק עם הבוץ היה כבד יותר מהשאר, ואותו היו זורקים לפס. לאחר מכן כל הילדים ניסו לזרוק פקקים ולהגיע כמה שיותר קרוב לפס. מי שהיה הכי קרוב לפס היה מנצח ומקבל פקק, ואז הפקקים היו יקרים. עוד משחק שאהבנו מאוד זה משחק שבע אבנים. מסדרים את האבנים אחד על השני ומתחלקים לשתי קבוצות. כל קבוצה הייתה זורקת אבן כדי להפיל את האבנים. הקבוצה שהפילה את האבנים הייתה בורחת והקבוצה השנייה הייתה מסדרת את האבנים מחדש ומנסים לתפוס את חברי הקבוצה השנייה. אם היו מצליחים לתפוס את אחד מחברי הקבוצה שבורחת, הם היו מנצחים.

בכיתות א'-ה' למדתי בבית הספר במושב, ואז עברתי לבית הספר בלביא ושם למדתי את כיתות ה'-ח'. אני זוכר שבאותה תקופה לא היו אוטובוסים והיינו צריכים לנסוע במשאיות לבית הספר. המורה או המנהל היו יושבים בספסל מאחורה ואנחנו היינו עולים עם סולמות משני צדי המשאית ויושבים על הספסלים. כדי לשמור עלינו, היו שמים מעל המשאית ברזנט נגד השמש ובימי החורף הברזנט היה מכסה גם בצדדים שלא נירטב. זו הייתה נסיעה מטלטלת תרתי משמע. בתיכון למדתי שנה אחת בטבריה ולאחר מכן הפסקתי ללמוד כדי לעזור להורים בפרנסה.

אבא שלי היה חקלאי וגידל פרות, תרנגולים וכבשים. בנוסף, הוא היה מגדל פלפלים, בצל ועוד ירקות והיינו הולכים למכור את התוצרת בטבריה, עם הכסף הזה היינו קונים בגדים. אני הלכתי בדרכי אבי והפכתי להיות חקלאי. גידלנו במשק פלפלים ואבטיחים שייצאנו לאירופה. לאחר כמה שנים היה משבר גדול בחקלאות ונאלצנו להפסיק לגדל את התוצרת שלנו ובמקום זה גידלנו תרנגולי הודו שמכרנו לתנובה. לאחר שגם הכיוון הזה נכשל, החלטתי שאני הולך להיות גנן ובזה אני עוסק עד היום.

זכרונות ילדות

בתור ילד למדתי מהי עבודת כפיים והרבה דברים עשינו לבד. לכבוד ט"ו בשבט היינו מייבשים את התאנים לבד. היינו קוטפים אותן בעונה שלהן ושמים אותן לייבוש בשמש. כתוצאה מהייבוש בשמש התולעים היו יוצאות ובורחות מהחום הכבד ואז התאנים היו נקיות.

בנוסף, לא היה לנו מקרר ולא היה איך לשמור את הבשר, אז למדנו לייבש את הבשר. היינו מותחים חבל ועליו היינו תולים נתחים של הבשר וממליחים אותו. בכל יום שישי היינו חותכים חתיכה מהבשר המיובש ומבשלים בסיר.

גם את הממתקים שלנו היינו עושים לבד. היינו מכינים פופקורן, טוחנים בוטנים עם סוכר ואוכלים. זה היה מעדן אמיתי.

מלחמות ישראל

בגיל 16 פרצה מלחמת ששת הימים. גייסו הרבה גברים מהמושב למלחמה ואותנו בני הנוער גייסו לעבוד בחקלאות במקום הגברים המגוייסים. בגיל 18 גוייסתי לצבא ונלחמתי במלחמות ישראל. נתתי את כל מה שאני יכול למדינה שלי ולארץ שלי שאני כל כך אוהב.

מזכרת מאבא – לאבא שלי היה משפט שליווה אותו במהלך החיים שלו: "בטח באחד ואל תפחד". המשפט הזה מלווה אותי בכל צעד במהלך החיים שלי ואני מעביר אותו לדורות הבאים. לפני כמה שנים לקחנו את המשפט הזה והוצאנו ממנו סטיקר למשפחה.

כיום 

אני נשוי לכרמלה במשך 43 שנה, אבא לבן ושלוש בנות מקסימים וסבא גאה לשני נכדים ונכדה. גר במושב הזורעים וממשיך לעבוד כגנן.

הזוית האישית

ראי: בחרתי ללכת ולשמוע את הסיפור של אליהו כי הוא היה שכן שלי עד שעברנו דירה לבית החדש שלנו. הייתי נמצא אצלו הרבה מאוד ועניין אותי לשמוע עליו עוד דברים. היה מעניין לשמוע מה היה פעם ואיך הצליחו לעשות דברים, היה כיף לשמוע על המשחקים שהיו להם פעם, היום כבר לא מכירים אותם כמעט. אני אוהב לפגוש את אליהו ולקבל ממנו הפתעות וחיבוק גדול. אני שמח שסיפורו מתועד במאגר המורשת.

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון.