מאגר סיפורי מורשת

אני, כרמלית (גלבוע) אופיר מבית כהן-ניסן, ילידת 1954, גדלתי בצפון הישן של תל אביב, למדתי בבית ספר יסודי "היובל" ובגימנסיה הרצליה. אני סבתא של עומר גלבוע ומספרת על משפחות כהן-ניסן והררי.

אבי, מאיר כהן-ניסן חי שנים רבות בתל אביב, אבל הרגיש צפתי כל חייו, שכן את ילדותו ובחרותו חי בצפת וכן דורות רבים ממשפחתו נולדו וחיו בצפת. מאיר כהן ניסן היה חבר במחתרת האצ"ל בצפת ולאחר מכן בתל אביב.

סבא מאיר כהן-ניסן

סבתי, יפה הררי (יפייה) נולדה בצפת למשפחה ותיקה מאוד. למעשה משפחת הררי מעולם לא עזבה את ארץ ישראל ולא היו בגלות, ולראייה השם "הררי" מעיד על ותק בגליל העליון.

בצפת, היהודים דיברו בשפה שהייתה תערובת של עברית, ערבית, יידיש, ספניולית וטורקית. זהו סיפור מורשת של 500 שנים של מערכת יחסים בין היהודים האשכנזים לספרדים בצפת.

סבתא יפה למדה עברית בגן העברי הראשון שהיה בארץ ישראל ושרה עד יומה האחרון שירים עבריים.

סבתא יפה- יפייה כהן-ניסן

סבתא יפה גידלה שמונה ילדים בצפת כשהבכור היה אבי מאיר.

אני עם אמי נינה וסבתי יפה כהן-ניסן

בליל שבת ישבו בני משפחת כהן-ניסן סביב השולחן שרו זמירות שבת עם קולות נעימים במיוחד. שכניהם עמדו מתחת לחלון כדי לשמוע וליהנות. לפני בית הכנסת סבתא יפה הרתיחה מים בפרימוס, ששפכה לגיגית ברזל ורחצה את כל שמונת הילדים.

באמצע השבוע לא אכלו בצהריים, ובערב הייתה הארוחה המשפחתית. מיום חמישי, סבא אהרון היה סוחב אוכל בשק יוטה וממלא את הפיילות (קערות מתכת) מתחת למיטות במקום קר. בשבת אכלו את החמין של סבתא יפה: שעועית, תפוחי אדמה, בצל עם קליפה, אורז שהיה בתוך חיתול בד, בשר ועצמות. את החמין אפו כל משפחות היהודים בצפת בתנור מרכזי של העיר העתיקה. היו באים עם סיר עטוף במגבת, שמים בתנור ולאחר בית הכנסת היו סוחבים את הסיר הביתה.

סבתא יפה האמינה ברבי שמעון בר יוחאי שקברו נמצא בראש הר מירון. היא ראתה את הקבר מהבית, היה לה קשר עין ולב עם הרב. היא התפללה בקברו למען אחרים, הוא היה עוגן ההצלה שלה.

סבי אהרון כהן-ניסן עסק במסחר בדים: הייתה לו חנות בגדים גדולה בעיר העתיקה של צפת ורוב הקליינטיות שלו היו ערביות.

תמונה משפחתית בכותל

סבא אהרון היה בעל מעמד בצפת עם עסק פורח: חנותו הייתה מלאת סחורות בדים יוקרתיים. סבא אהרון כהן-ניסן היה חייב לעזוב את צפת בגלל מספר סיבות: האנגלים חיפשו את אבי מאיר (הבן של אהרון) בגלל שהיה חבר במחתרת האצ"ל. סבא ואבא נאלצו לברוח לתל אביב שהייתה גם אז, בשנת 1945, עיר גדולה יחסית. לאנגלים היה חשוב לעצור את חברי המחתרת הצפתיים מפני שהם היו לוחמים ללא פשרות.

סבא אהרון נאלץ לסגור את חנות הבדים גם בגלל החרם הערבי; בימי היישוב הישן, היהודים שחיו בארץ ישראל, בצפת, בטבריה, ירושלים ובית לחם, חיו עם הערבים בין מאורעות למאורעות דמים. לערבים בצפת היו חבורות נוער מאורגנות: "השאבב" ו"הנאג'ד" שעמדו בגבול בין הרחוב היהודי לערבי ולא אפשרו לסחורות להיכנס לשטח היהודי. בזמן החרם סבא אהרון לא יכול היה להביא סחורות מתל אביב לצפת, וכמו כן הערביות לא קנו ממנו יותר.

בעקבות החרם נאלצו אבי מאיר, אחיו ואחיותיו לצאת לעבוד, למכור כרטיסים בבית הקולנוע בצפת, למכור חומרי ניקוי בימי שישי בבוקר ולעבוד בחלוקת חלב ב-5:00 בבוקר. בזמן החרם הערבי, סבא אהרון עבד גם בבית חרושת למצות "יד יצחק" מחנוכה ועד פסח.

אביו של סבי – יחזקאל כהן ניסן היה מעשירי הגליל. הוא חכר את ימת החולה לדייג ודאג לדגים ליהודי צפת, שהרי יהודי בלי דגים לא יכול לחגוג שבת.

סבא רבא יחזקל כהן-ניסן וסבתא רבתא שרה כהן-ניסן

כשהיו באים ערבים נכבדים לסבא רבא יחזקאל, חלצו את נעליהם בבואם, ישבו ישיבה מזרחית על השטיח ואמרו:"אהלן וסהלן", כך היה נהוג בצפת, לא ניגשו ישר אל העניין. הם מאוד כיבדו את סבא רבא יחזקאל.

סבא רבא יחזקאל כהן ניסן היה הבנקאי היהודי הראשון בארץ: היה לו חמאר, שליח שרכב על פרדה, והעביר מטבעות זהב מארץ ישראל לביירות להחלפה ובחזרה לצפת בשטרות, בגלל זה התעשר מאוד.

אביה של סבתי יפה, סבא רבא יוסף סדאווי הררי, היה עני וחי במחסור קשה. יוסף היה מתעורר טרם השחר כדי ללכת לבית הכנסת, שם יהודים קראו בקבלה. מבית הכנסת נשקף בית הקברות העתיק שבו קבורים רבנים.

לסבא רבא יוסף הררי הייתה חנות ירקות, הוא אהב לשיר וידע לקרוא בזהר.

סבא רבא יוסף הררי זכה לצאת ראשון בתהלוכה להוצאת ספר התורה מבית עבו שבצפת להר מירון בל"ג בעומר.

בל"ג בעומר הייתה הילולה מדהימה: בכל שנה הייתה יוצאת תהלוכה ברגל עם ספר תורה מהעיר העתיקה בצפת ועד לקבר רבי שמעון בר יוחאי בראש הר מירון. סבא רבא יוסף סידאווי זכה לכבוד לצאת ראשון בל"ג בעומר עם ספר התורה מבית עבו להר מירון.

סבא יוסף היה קורא בחרוזים שצריך להמציא מהר: היה צריך לחבר שירת חרוזים מבלי לחזור על עצמו, למשל שיר בסדר האלף בית. זו הייתה התחייבות מצידו שנה אחר שנה. עמד ציבור רב וציפה מסבא רבא יוסף סידאווי לחרוז חרוזים. היה זה יום של התרוממות רוח – טקס דתי ולאומי.

סבתא רבתא רוזה הררי לבת ניגרי – אימא של סבתא יפה, הייתה אישה שנתנה מתן בסתר. כל יום חמישי הייתה נותנת לנכדים צרורות כסף לחלק לנזקקים. סבתא רוזה גם חילקה בגדים שלה הרבה לפני שהתבלו. היא זו שדאגה לפרנס את ששת ילדיה וגם פנתה לחכמים שאספו כסף לרשב"י וביקשה מהם לתת מכסף זה לנזקקים כי "רבי שמעון לא צריך לאכול".

לסיכום: יהודי צפת חיו לאורך דורות עם הערבים בצפת וערביי הכפרים במערכת יחסים סבוכה של כבוד וחשדנות גם יחד. במלחמת השחרור הערבים הצפתים בגדו ביהודים, אבל הרוח היהודית-עברית ניצחה וכיום צפת נותרה עבורי זיכרון עוצמתי שאני זוכה להעביר לדורות הבאים.

הזוית האישית

סבתא כרמלית: אני גאה בעומר שבחר לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי. אני רואה כערך עליון את העברת המורשת המשפחתית והלאומית לדורות הבאים.

הנכד עומר: למדתי על החיים של המשפחה של סבתא בצפת ואיך חיו היהודים בארץ ישראל ובצפת לפני קום המדינה.

כרמלית תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: מהרצל לז'בוטינסקי