מאגר סיפורי מורשת

שמי ססיל בן אהרון, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי אושר, במסגרתה אני מתעדת סיפור בחיי במאגר המורשת של התכנית.

גרנו בבית מול הים, ממש דירת חוף, למדתי בבית הספר בשם אליאנס, זה היה בית ספר מקצועי. למדתי את מקצוע התפירה. בשכונה שיחקנו בחבל, בחמש אבנים, קלאס ומחבואים. את רוב זמננו בילינו בחוף הים והדבר שהיה הכי בולט בתקופה ההיא היה שיתוף פעולה בין היהודים לערבים, שזה דבר שהיום נראה בלתי אפשרי.

עליתי לארץ בשנת 1973, כשהייתי בת 17. ההסתגלות בארץ הייתה קשה מבחינת השפה וגם מבחינת עבודה ופרנסה. כשעליתי לארץ, אבא היה חולה מאוד ואימא הייתה מטפלת בו, נאלצתי לצאת לעבוד בכל עבודה. העבודה הראשונה שעבדתי בה הייתה במפעל לקרמיקה, שזו הייתה עבודה די קשה לבחורה צעירה, אבל עבודה שנתנה לי פרנסה לעזור בכלכלת הבית.

כשהגעתי לשלב הגיוס, לצערי לא הסכימו לתת לי לשרת בצבא מכיוון שהיה לי תת משקל ממה שהצבא דורש. ניסיתי להגיש מסמכים רפואיים ועברתי ועדות רפואית ולמרות הכל לא אפשרו לי לעשות שירות צבאי ונאלצתי לצאת בפרופיל רפואי נמוך שקבע אי התאמה לצה״ל.

למרות שמקצועי היה תפירה, נאלצתי לעבוד במפעל לתרופות בשם אביק, עבדתי שם בתפקיד אריזה במשך שבע שנים. הצלחתי להיכנס לעבוד במפעל זה בזכות מנהל שהיה מהאזור שבו גדלנו בתוניס, הוא עלה לארץ מספר שנים יחסית גדול לפנינו וזה נתן לי פתח להתקדם במפעל.

את בן זוגי הכרתי בשכונה שבה גרנו, את ההיכרות הראשונה עשינו בחנות המכולת השכונתית כאשר הגעתי לקנות דברים הביתה. לא ידעתי לדבר עברית טוב ולבקש את מה שהייתי צריכה, והוא עזר לי לתרגם, ככה התחלנו את הקשר. כמובן בהתחלה הקשר היה מוסתר מההורים והוא התגלה בזכות אח של בעלי שראה אותנו מספר פעמים יחד והבין שהקשר רציני, בכך עזר לנו להודיע להורים. שנה לאחר שהכרנו התחתנו ושלוש שנים אחרי כן ילדתי את בתי הבכורה, שנתיים אחר כך את הבן הראשון ושנתיים לאחר מכן את הבן הקטן. את נכדתי הראשונה קיבלתי בגיל 39 והפכתי לסבתא.

התחביב העיקרי שלי הוא מוזיקה (שירה), כמובן שלא מקצועי. אהבתי ללכת לאירועי חפלות, שזה היה דבר בזמנו שהיה קיים כמעט בכל ערב במספר מקומות שונים. התחביב השני שלי היה בישול, כל היום הייתי עם אימא במטבח ובעיקר אהבתי להכין עוגות ומאכלים של העדה התוניסאית. יש לי חפץ שאותו הבאתי מטוניס והוא נקרא כנון, זה כלי חרסינה ששמים בו פחם ומכינים עליו תה. את הכלי הזה שמרתי עוד מחוץ לארץ ואני שומרת עליו עד היום, זה חפץ בעל ערך עבורי שקיבלתי מאבי.

בגיל 37 בעלי חולה במחלת לב ועבר ניתוח רציני, לכן הייתי צריכה לטפל בו כל היום ולא יכולתי להמשיך לעבוד עד שהוא הבריא וחזר לעבוד. לאחר מספר שנים חזרתי לעבוד במעון גריאטרי למשך בערך כחמש שנים ומשם כבר יצאתי לפנסיה מוקדמת, כי גם אצלי החלו בעיות רפואיות שלא אפשרו לי להמשיך לעבוד באופן קבוע.

מסר שלי לדור הצעיר: הייתי רוצה שהדור הצעיר ילמד להעריך ולכבד את ההורים כמו בתקופה שלנו, שהילדים של היום יהיו פחות עסוקים בטלפונים ובכל המדיה ויותר בחיים האמיתיים. מאוד הייתי רוצה לראות ילדים שמשחקים במשחקים של פעם שלא היו צריכים לקנות בכסף. אני מאחלת ומקווה שיום יבוא ויהיה שלום ושקט במדינה כדי שהילדים והנכדים יחיו בכיף ובשלווה ובשיתוף ללא הבדלי דת גזע ומין, אמן!

הזוית האישית

סבתא ססיל: היה לי כיף לשבת ולדבר על העבר שלי עם נכדתי, להראות לה ולספר לה על איך שגדלתי, על איך שחונכתי, ועל ההבדלים בין העבר להיום בין משחקים, בין כיבוד הורים, ובין ערכים לדברים כמו חפצים ותמונות בעלי משמעות וזיכרון יקר עבורי. היה לי כיף גם להיזכר בתמונות ילדותי ובאנשים שהיו סביבי בתקופה ההיא שהעלו לי זכרונות והתרגשות מהעבר.

אושר הנכדה המתעדת: היה לי מעניין וגם קצת מוזר לשמוע ולראות איך החיים היו פעם, ולהבין מסבתא שבתקופה ההיא ידעו להנות מדברים קטנים (שלי זה נראה די משעמם). מה שבאמת הצלחתי להבין הוא, שפעם הילדים היו מבלים ביחד רוב היום ונהנו מדברים שהיום הם דברים רגילים ושוטפים ליום יום ולא מיוחדים כמו שנתפסו אז בעבר.