מאגר סיפורי מורשת

שמי הפרטי הוא יוזפינה. עליתי מרומניה ארצה בשנת 1951 כשהייתי בת 12, כ-3 שנים לאחר קום המדינה, יחד עם שני הוריי. כמובן שעם הכניסה לארץ עברתו את שמי וקבעו בתעודת הזהות ששמי החדש יהיה יוכבד. בעלייה הזו הגיעו עולים בעיקר ממרוקו, עיראק וכורדיסטן ומעטים מרומניה. מיקמו אותנו במעברה, בפחונים, בראש פינה שבגליל העליון. באזור שלנו הייתה רק משפחה אחת נוספת מרומניה. שם גרנו במשך שנה וחצי. התנאים לא היו קלים. היה חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף. לא היו שירותים בפחונים ונאלצנו ללכת למקלחות ולשירותים שהיו משותפים ומרוחקים.

אני זוכרת שהלכתי לבית הספר ורציתי מאוד ללמוד עברית מהר. אני וחברה נוספת מעיראק למדנו אצל מורה אחד עברית וממש לא רציתי לדבר רומנית. ההורים שלי עדיין לא ידעו לדבר טוב עברית, ולכן בלית ברירה דיברתי איתם ברומנית. כל המבוגרים שהשתייכו לאותה עדה היו נוהגים לדבר ביניהם ולשחק יחד. הרומנים ישבו יחד והתבודדו.

בלילה גשום אחד הפחון שלנו התפרק והיה ברור כבר שהפחונים אינם מתאימים למגורים. בעקבות זאת התחילו להרוס את הפחונים ולהעביר אותנו אל בתים במרכז העיר ראש פינה בשכר דירה. שם התנאים היו טובים יותר.

סבתא יוכבד (מימין) וחברתה מהמעברה, "זיכרון קטן לנצח תהיה התמונה זו שתזכיר לך אותי", 1955

אבי היה אדם שקט וטוב לב וגם אמי הייתה ביישנית, מטופחת ויפה. אמא הייתה בת 17 כשהיא התחתנה עם אבא, כך שהיא הייתה אמא צעירה. כל שאלותיי מדוע אין לי אחים נוספים לא נענו. אבא עבד בקיבוץ יסוד המעלה באותה תקופה, בכל עבודה שנתנו לו. הוא אף פעם לא התלונן. קם ב-2 בלילה, התקלח ויצא לעבוד. אני זוכרת שהוא היה מפנק אותי ובכל בוקר קונה לי לחמניות ועוגיות חמאה טריות במאפיה. אמא נשארה בבית, בישלה ודאגה לכל עבודות הבית.

כל החברים שהיו לי היו צברים ואני הייתי אחת משלהם. היינו משחקים כדורגל (אני והבנים). את הכדור היינו מכינים מבד. באחד הימים, החברים נתנו לי לטעום פלאפל והתאהבתי. מאז יומיום אכלתי פלאפל, ואמא שלי הייתה שואלת אותי: "לא נמאס לך לאכול כל יום פלאפל?" בארץ טעמתי בפעם הראשונה גם פיתות לאפה עיראקיות ולאבנה עם שמן זית. אני זוכרת שזה היה מוזר בהתחלה ולא הבנתי מה זו הגבינה הזו, אבל מהר מאוד התרגלתי לשלל המאכלים הישראלים.

אהבתי את התקופה הזאת ולרגע אחד לא ראיתי אותנו כמסכנים, לא הייתי מפונקת ולא התלוננתי על כלום. יש לי זכרונות טובים מאותה תקופה. אחד מהזכרונות שלי הוא שאבי היה יושב בשבתות ומאזין לתקליט עם שיר שאהב מאוד שנקרא ZARAZA . הוא לא ידע לרקוד, לכן רק ישב ונהנה מהשיר יחד עם כוס קפה ועוגיות חמאה. עם השנים זה נשכח ממני, אבל לאחרונה פגשתי דייר מבית האבות שלי שהשמיע לי שיר ברומנית שמאוד הזכיר לי את השיר הזה. ביקשתי מבני שיחפש את השיר הזה והוא מצא לי אותו בגרסה המקורית שלו. שיר מלפני 100 שנה בערך. התרגשתי מאוד וביקשתי שיקליט לי אותו בדיסק.

אז הנה השיר:

ומי שמכיר אותי יודע שאם הוא רוצה לשמח אותי, קופסת עוגיות חמאה תעשה את העבודה.

סבתא יוכבד והמשפחה

המורה אורנית שתעדה את סיפורה של סבתה, בכנס מעברות, שהתקיים "במוזיאון אנו – מוזיאון העם היהודי"

בתמונה: המורה אורנית, המורה המובילה אורלי, אלכס, רכזת תכנית במחוז חיפה ועפרה ישראלי מנהלת התכנית

הזוית האישית

אורנית: כמתעדת נהניתי מזמן האיכות שנוצר לי ולסבתי יחד, הקשבתי לה בקשב רב ו"גמעתי" כל מילה שאמרה. ממש הצלחתי לדמיין ברוחי את דבריה. לאורך התיעוד התחלתי להבין עד כמה סבתי בחרה לראות את הדברים החיוביים שקרו באותה התקופה, את רוח הציונות שהייתה בה ואת הרצון להסתגל מהר ולהיות כשאר הישראלים הצברים. על אף כל האתגרים והתנאים הקשים שבהם חיתה יחד עם משפחתה במעברה, היא בחרה לנצור את הזכרונות הטובים, ולכן בחרתי לקרוא לסיפור "זכרונות מתוקים של סבתא יוכבד".

סבתא יוכבד: אני תמיד שמחה לספר ולשתף בחוויותיי, בייחוד מהתקופה הזו. בחיי היומיום פחות יוצא לי לשבת עם נכדתי ולספר לה בפרטי פרטים את קורותיי, ולכן נהניתי מההזדמנות הזו. אני שמחה שהסיפור יסופר, ייכתב ויעבור גם לדורות הבאים.