מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה אורן, נולדתי בשנת 1951 בתל אביב, להוריי, ויקטוריה ויהודה ינין. הוריה של אמי ויקטוריה: ציפורה ודוד נחמיאס. אמי, ויקטוריה (ויקי), נולדה בירושלים לציפורה ודוד נחמיאס, גם הם ילידי ירושלים. למשפחה היו שמונה ילדים: מרסל, יוסף, ויקטוריה, שמואל, שלום, משה, רחל ובקי.

הבריטים שלטו בארץ, וסבי שרצה שהילדים ידעו שפות, לכן שלח אותם ללמוד בבתי ספר אנגליים. מרסל, יוסף ושמואל הצטרפו מאוחר יותר לצבא הבריטי ונלחמו באויב הנאצי, הם גם הצטרפו למחתרות היהודיות בארץ להגנה והאצ"ל. דודי משה זייף את גילו והצטרף לצה"ל. במלחמת העצמאות הוא השתתף בקרב על כיבוש באר שבע, נפצע קשה וכל חייו היה נכה צה"ל.

סבי דוד נקרא "בוקוס" (בכור בספניולית) כי נולד ראשון למשפחתו. הוא היה קבלן בניין, ובנה הרבה בניינים בירושלים. המשפחה עברה לגור בכל בניין שבנה. בשלב מסוים הוא החל לבנות בניינים בתל אביב והמשפחה עברה לגור שם. אחד מהבניינים היה ברחוב אבולעפיה בתל אביב, בסמוך לשכונת פלורנטין, והמשפחה גרה בקומה שנייה. בקומת הקרקע של אותו בניין גרה משפחתו של אבי יהודה, כלומר הורי היו שכנים באותו בניין, כך הם הכירו.

הוריו של אבי יהודה, רבקה ומרדכי ינין

סבי מרדכי נולד בחיפה וסבתי רבקה נולדה ביוון, אבל עלתה לארץ בגיל שנתיים ומשפחתה התמקמה ביפו, שם היה להם חאן (בית הארחה ומסעדה) בזמן שהתורכים שלטו בארץ. בתקופה זו, סבי מרדכי וגם משפחתה של סבתי ברחו למצרים, שם הם הכירו והתחתנו. טרם הכרותם, סבי היה נשוי ונולד לו בן, משה. כאשר אשתו נפטרה והכיר את סבתי הוא ביקש ממנה לטפל בתינוק אשר ברבות הימים הפך לבנה והיה לאחיו של סבי מרדכי אשר נולד ביפו, כאשר חזרו לארץ ישראל. סבי, מרדכי, היה נגר. כשהייתה לו עבודה, היה מצב כלכלי טוב, וכשלא הייתה עבודה הם היו ממש עניים.

כאמור, הוריי הכירו בבניין שגרו בו וכשהתחתנו גרו בדירת חדר בשכונת התקווה, שהייתה שייכת לסבי דוד בבניין שהוא בנה וגם המשפחה עברה לגור שם. בהמשך הוריי קנו בית בשכונת רמת החייל בתל אביב, שם גרו גם שני דודים שלי.

הורי וילדותי

אבי היה מסגר וכמעט כל שנות עבודתו עבד במפעל לייצור משאבות. אמי היתה עקרת בית והשלימה הכנסה בעבודה במשק בית. נולדתי בשנת 1951 בבית חולים הדסה בתל אביב וגדלתי בשכונת רמת החייל. אלה היו ימים של ראשית המדינה והשכונה היתה חדשה. בשכונה גרו אנשים מכל מיני עדות שבאו ממדינות שונות, אך רוב הילדים נולדו בארץ והייתה איזו גאווה שאנחנו נולדנו בארץ. בשכונה נבנו בתים קטנים דו משפחתיים של חדר וחצי לכל משפחה, וחצר גדולה. בהמשך רובם בנו עוד חדר ומטבח ומרפסת.

עדיין לא היו כבישים ולא היה חיבור לביוב ואני זוכרת שאבא שלי חפר בחצר וטמן חביות ששימשו לביוב. כשסללו את הכביש אני זוכרת שכל הילדים הלכו אחרי המכבש ושרו "המכבש הטיפש למה באת לקשקש"…

בכל קטע של רחוב היתה חבורה של ילדים. יחד שיחקנו ברחוב במשחקים כמו: מחניים, שבע אבנים, חמש אבנים, סבתא סורגת, דודה ועוד. השכנים היו נפגשים הרבה במרפסות. בתקופה הזו לא הייתה טכנולוגיה כמו היום. למקרר היו צריכים לקנות קרח ממוכר הקרח שעבר ברחובות, החלבן השכונתי חילק את החלב בכל בוקר ואת הנפט לחימום קנינו ממוכר הנפט שעבר עם סוס ועגלה. בבית לידינו היתה חנות מכולת וכל בוקר קנינו פיתה עגולה, גדולה, עבה וטעימה, וממנה אימא הייתה מכינה לנו כריך לבית הספר.

אני הלכתי לגן חובה שהיה בהמשך הרחוב בו גרתי עם הגננת יהודית והעוזרת (היום אומרים סייעת) לילי, שהיו תושבות השכונה. כל הילדים בסביבה הלכו לאותו גן. גם בית הספר, אליו הלכתי בהמשך, היה בהמשך הרחוב. התושבים בשכונה התרבו והיה צריך ללמוד בתקופה מסוימת גם אחרי הצהריים, משמרת שנייה. אחר כך בנו עוד בית ספר "ישגב" והעבירו כיתות שלמות לבית הספר החדש ואני ביניהם.

ברחוב לידינו גר דוד שמואל ומשפחתו ואנחנו שיחקנו יחד וטיילנו יחד. לא היו הרבה מכוניות אבל לדודי שמואל, שעבד בשק"ם (חברת שקם, במקור שק"מ – ראשי תיבות של שרות קנטינות ומזנונים, היא רשת שיווק שבמרבית שנותיה פעלה בעיקר בתוך בסיסי צה"ל), היה רכב גדול שהיה מוביל בו עוגות. לא היה מקום לשבת אז עמדנו בין המדפים ששם היו שמים את העוגות והיינו נוסעים לים כמעט כל אחרי הצהרים. לא ראינו כלום אבל כשהגענו לים צעקנו "נופלים לים, נופלים לים".

לא הייתה טלוויזיה בבתים, ובדיוק אז התחילו לשדר. לשכנים שלנו היתה טלוויזיה והם הפנו אותה לרחוב כדי שכולם יוכלו לראות. היינו שומעים הרבה רדיו כמו שירים ומצעד הפזמונים וגם "משפחת שמחון" וסדרת מתח "פול טמפל" ששודרה ביום רביעי ב-9 בערב וכולם היו מקשיבים לה. כל יום בשעה 1 בצהריים הייתה תכנית של מציאת קרובים. יהודים רבים הגיעו לישראל כפליטים לאחר השואה וחפשו את בני משפחתם.

ברמת החייל היה בית קולנוע "רם" וכל יומיים היה מתחלפים הסרטים. ביום שלישי היתה הצגה יומית לילדים ועלה 52.5 גרוש. היינו הולכים לפחות פעם בשבוע לסרט בקולנוע. ליד הקולנוע היה קיוסק שמכר פלאפל אותו אכלנו אחרי הצפייה בסרט. אני הייתי בתנועה של המחנות העולים והיינו נפגשים כמעט כל ערב. בחופשים היינו נוסעים לטיולים ולמחנות עבודה בקיבוצים.

גן שושני

כאמור, הוריי קנו בית ברמת החייל, שכונה שנמצאת בצפון מזרח תל אביב שנבנתה בשנת 1949 עבור משוחררי צה"ל. הודות לסעדיה שושני, שהיה ראש מחלקת גינון בעיר, זכתה השכונה לגן ציבורי גדול שנקרא גן שושני, והוא קיים שם עד היום. לגן שושני הייתה כניסה ממש ליד הבית של ההורים שלי, וכל תקופת הילדות שלנו שיחקנו שם. בגן יש חורשת עצי אקליפטוס ומדשאה רחבת ידיים ובקדמתה במת אבן ובריכת מים. זה יצר מעין אמפיתיאטרון טבעי המשמש לקיום מופעים ואירועים.

אני זוכרת אירועים רבים שחגגנו בגן כמו חגיגות של בית הספר, בערב יום העצמאות היו שם מופעים שונים וגם אנחנו, המשפחה, חגגנו שם אירועים שונים. אירוע מיוחד שאני זוכרת, הוא החתונה של דודי שלום. שלום היגר לארצות הברית והתחתן שם, כמובן שלא יכולנו להשתתף בחתונה, אז המשפחה ארגנה חתונה ללא החתן והכלה. כל המשפחה המורחבת נפגשה אצלנו בבית, אכלנו ושתינו ואז הלכנו לגן שושני הסמוך, שם רקדנו והשתוללנו. באותם הזמנים רק לדודי משה הייתה מצלמה. והוא צילם את כל האירועים.

בתיכון

כפי שציינתי, בכתה ו' עברתי לבית הספר ישגב יחד עם כל בני כיתתי, ולמדתי שם שלוש שנים. הייתי תלמידה טובה מאד בבית בספר היסודי. בכתה ח' עשו לנו מבחן 'סקר' לראות התאמה לתיכון, עיוני או מקצועי. על פי תוצאות המבחן שובצתי ללמוד בבית ספר עיוני ונרשמתי לתיכון 'אליאנס, כל ישראל חברים' שנמצא ברמת אביב. באליאנס הדגש היה על לימודי צרפתית וכיון שהתחלתי ללמד צרפתית ביסודי, הלכתי לאליאס. למדתי בתיכון ארבע שנים בין השנים 1966-1969.

בכתה י', בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים ולפניה היתה מתיחות גדולה בכל הארץ. ממש לפני המלחמה שלחו אותנו לגלילות לעשות רשתות הסוואה לטנקים. לא הספקנו הרבה ופרצה המלחמה ושלחו אותנו הביתה. כאשר שמענו על כיבוש ירושלים, היתה התרגשות רבה ובכי של שמחה.

בדרך כלל, בתיכון אליאנס, בסוף שנת י"א, בוחרים נבחרת שנוסעת לצרפת. צורפתי לנבחרת (בתשלום ההורים) וציפינו מאד לנסיעה. לצערנו, בקיץ 1968 היו מהומות סטודנטים בצרפת והנסיעה לצרפת בוטלה. במקומה ארגנו לנו טיול גדול לאירופה. היינו קבוצה גדולה מאד של כ-70 תלמידים ועוד מלווים. שטנו מחיפה באונייה 'מולדת' של חברת צים, אוניית תענוגות קטנה. עצרנו בקפריסין ובאתונה. אחר כך שטנו לאיטליה, ביקרנו ברומא, לקחנו רכבת לילה למילאנו ומשם באוטובוס תיירים נסענו לשוויץ. הדרך היתה מהממת, בין הרי האלפים. עברנו דרך האגמים של צפון איטליה וראינו הרבה מפלים שיורדים מההרים. לנו בבית ספר מחוץ לעיר ג'נבה. טיילנו בעיר ואחר כך טסנו ללונדון וטיילנו כשבוע בעיר.

חזרנו לאיטליה ושטנו חזרה הבייתה באונייה 'תיאודור הרצל' של 'צים'  שהייתה יותר גדולה ומפוארת. כל המסע הזה ארך כחמישה שבועות (בחופש הגדול). בכתה י"ב נבחנו בבחינות הבגרות וסיימנו את הלימודים.

בצבא

בספטמבר 1969 התגייסתי לצה"ל עם כמה מבנות כיתתי. כיון שלמדתי במגמה הריאלית התיכון שיבצו אותי לחיל המודיעין. עברתי קורס מפעילים בגלילות ואחר כך שבצו אותנו במחנות צה"ל.

באותו הזמן, היינו אחרי מלחמת ששת הימים ולפני מלחמת יום הכיפורים, זו היתה מלחמת ההתשה בה הפגיזו המצרים את כוחות צה"ל שהיו בסיני ובעיקר את הכוחות לאורך תעלת סואץ. אני שירתי רוב שירותי הצבאי בבסיסים בסיני. בתחילה הייתי בבסיס אום חשיבה, שכונה גם "בבל" שנמצא על הר גבוה במרכז סיני. היינו נוסעים באוטובוסים לבסיס. כל נסיעה ארכה כשבע שעות. לעיתים קרובות האוטובוס לא היה יכול לעלות את העלייה הקשה אל ההר והיינו יורדים ודוחפים אותו. מסלול הנסיעה עבר גם בערים פלשתינאיות, כמו אל-עריש, בסיסים מרכזיים בסיני, כמו בסיס רפידים (ביר גפגפה) שהיה הבסיס המרכזי של חיל אוויר בסיני וגם היו בו מפקדות של חילות אחרים.

בהמשך עברתי לבסיס 'בלוזה' שנמצא בקרבת החוף הדרומי של הים התיכון וקרוב לעיר המצרית 'פורט סעיד". הדרך לשם עברה גם כן בתוך אל-עריש וליד היאחזות הנח"ל בסיני (עליה נכתב השיר המפורסם אותו שרה מירי אלוני), בין לבין הייתי חודש בבסיס בשארם-א-שיח. שם היה הכי כיף. עבדנו במשמרות ובין לבין היינו יורדים לים.

אמנם שארם היה הכי רחוק, אך הגענו לשם בטיסה, כך שלמעשה היה הכי מהר. באפריל 1971 השתחררתי. לאחר שחרורי מצה"ל למדתי שנה אחת מתמטיקה באוניברסיטת תל אביב ופרשתי. עבדתי בחברת ביטוח ואצל שמאי ביטוח.

נישואים ומשפחה

את בעלי חיים הכרתי דרך חברה משותפת שעבדה איתי, היא שידכה בינינו, והפגישה הראשונה היתה אצלה בבית. לאחר חצי שנה התחתנו. חגגנו 44 שנות נישואין במאי האחרון (2021).

גרנו אחרי הנישואין בדירה בשכונת נווה שרת בתל אביב שהיא קרובה לרמת החייל, שם גרו הוריי. שם נולדו לנו שלושת ילדנו וגרנו שם תקופה של עשר שנים, ואחר כך עברנו לגור בישוב אורנית שם אנחנו גרים עד היום. בתקופה שגידלתי את הילדים, עבדתי במקומות שונים כמנהלת חשבונות.

אני אימא של: אלה, אמיר ואדר, סבתא של: אורי, נגה ומאיה – ילדים של אלה, עופר – בן של אדר.

הזוית האישית

נגה: היה לי מאוד כיף לעבוד איתך. למדתי עלייך הרבה דברים חדשים. גם עניין אותי ללמוד איך נראו החיים כשהיית בגילי. מאחלת לך רק בריאות ואושר ושתחיי עד 120.

סבתא: לי היה מאוד נעים לעבוד איתך. גילתי שיש לי עבר ויש מה לספר עם כי בתחילה היה נראה לי שאין לי מה לספר, והחיים שלי היו חיים פשוטים לחלוטין.