מאגר סיפורי מורשת

שמי אריה ברוקמאייר. נולדתי בעיר TARGO NEAMT שברומניה בשנת 1935. הייתי בן הזקונים, שנולד אחרי שלוש בנות.

אני זוכר מהילדות שגרנו בבית גדול מאד עם הרבה חדרים. בחדרים היו תנורים בנויים כדי לחמם את הבית בחורף עם עצים. הייתה לנו גינה גדולה עם עצי פרי וחצר גדולה. היו לנו סוסים ועופות. לאבי היה צי של משאיות שהובילו סחורות מכל רחבי רומניה. את הסחורות איחסנו במחסנים שהיו בחצר, ומשם הובילו אותם לכל החנויות בעיר. היו לנו הרבה עובדים. היינו משפחה מאד אמידה.

החורף היה קשה וארך 3-4 חודשים בשנה. בקיץ היו קונים עצים להסקה ומאחסנים אותם במחסן שבחצר. במרתף היו מאחסנים מצרכים לחורף: תפוחי אדמה, חמוצים, יין, סלטים וריבות.

היה בבית גם "בוידם" שם החזיקו אגוזים, קמח, שעועית ושום. מאחורי הבית היה נחל קטן שבחורף היה קופא והופך לקרח ואנחנו היינו מחליקים עליו. בחצר הייתה משאבה שסיפקה מים לבית. במטבח הייתה פלטת ברזל מעל תנור עצים. על הפלטה הזו אמא בישלה. בחוץ היה טאבון, בו אפו לחם ולשבת אפו חלות. הטאבון שימש גם לשמירת חום של האוכל בשבתות. לאבא הייתה משפחה גדולה: שלושה אחים וחמש אחיות. לאמא היו שש אחיות ושני אחים. סבי, אביה של אמי, היה מורה בישיבה וגם לימד ילדים לבר המצווה. אני הייתי הולך אליו לחדר, וכך גם הרבה ילדים נוספים והיינו לומדים את ה-א'-ב' ביידיש.

30%-40% מתושבי העיר היו יהודים. היחסים בין היהודים לרומנים היו מצויינים.

לסבי מצד אבי, היה בית כנסת. אני זוכר את עצמי הולך בשבת בבוקר עם אבא לבית הכנסת ואני מחזיק את הטלית.

היו לנו חיים טובים שלווים, ושקטים. האחיות שלי למדו. המשפחה הייתה גדולה ולכן כל הזמן היו שמחות: חתונות, בר- מצוות ובריתות. משפחה גדולה ושמחה.

כשהתחילה המלחמה, פתאום כל העובדים שלנו עזבו. חלק גדול מהרומנים גוייס למשטרה. הוטל עוצר על היהודים והוקצבו שעות בהן מותר היה לצאת להצטייד במצרכי מזון. היהודים חוייבו לענוד טלאי צהוב. האנטישמיות התעוררה בכל עוזה. התחילו לשבור חנויות של יהודים ולגנוב את הסחורות. היכו ורצחו סתם ככה ללא סיבה. השנאה ליהודים התפרצה. הפחד והסבל היו נוראיים. לנו לקחו הכל. גם אבא נלקח ולא ידענו לאן. אמא נשארה עם ארבעה ילדים בבית. לאחר מספר חודשים, אבא חזר ולא היכרנו אותו. הוא היה עם זקן ומאד מאד רזה. לא נשאר לנו כלום. זמן קצר אחרי שאבא חזר, הודיעו לנו שהיהודים צריכים לעזוב את העיר תוך מספר שעות. כולם היו צריכים להגיע ברגל, בקור העז, לתחנת הרכבת בעיר BUHUS , מרחק של 50 ק"מ.

זכור לי שאבא החביא כסף בתחתונים של אחיותי ובגרביים. עזבנו את הבית והתחלנו ללכת. היה קשה מאד. שורה אינסופית של אלפי יהודים, חולים, זקנים, נשים בהריון, תינוקות. הרומנים שמרו עלינו כל הזמן. היה חסר מזון. כמה אפשר ללכת? 3-5 ק"מ ביום. בלילות היה מאד קר. אנשים מתו בדרך. גם אחות של אבא שהייתה בהריון לא שרדה.

כפריים רומנים היו מגיעים מהכפרים לאורך הדרך ומציעים למכור לנו מצרכים כמו: חלב, גבינה, לחם, במחירי עתק. מי שהיה לו קנה, כדי לשרוד. היה קשה. כל הזמן אנשים מתים, אבל השיירה ממשיכה ללכת. בלילה היו יריות. שודדים היו מתנפלים על אנשים ודורשים כסף וזהב. מי שהתנגד נתנו לו מכות וגם רצחו. לא יודע כמה זמן לקח, אבל לבסוף הגענו ל-BUHUS. מה שלא ידענו, שכל המסע הזה מ-TARGU-NEAMT ל-BUHUS  היה רק כדי להיות קרוב לרכבת. אצלינו בעיר לא הייתה רכבת, והצעידו אותנו את כל הדרך כדי לעלות לרכבות ולהגיע לאושוויץ.

הובילו אותנו לשדה קרוב לתחנת הרכבת. אבא שילם לאיכר רומני שייתן לנו לגור במחסן, וקיבלנו מהאיכר גם פרימוס עם נפט שעליו אמא הייתה מבשלת. אפשר היה לקנות ירקות ואמא גם הייתה הולכת בלילה לשדות ומביאה מה שמצאה: תירס, תפוחי אדמה, גזר. אמא הייתה מכינה תבשיל מכל זה כדי שנשרוד. במהלך היום, אבא היה מחפש עבודות מזדמנות אצל האיכרים בסביבה. אחיותי ואימי לא העזו לצאת בשעות היום. כך שרדנו את תקופת ההמתנה לרכבת שתיקח אותנו. למזלינו, הרכבות היו מגיעות מלאות. כל הזמן הזה השוטרים הרומנים שמרו עלינו, אבל לא היה מקום ברכבות. למזלינו, הצבא הרוסי הגיע ל-BUHUS , וכך שוחררנו. התברר לנו שמי שהספיק לעלות על הרכבות, הגיע לאושוויץ ולא שרד. היה לנו מזל.

חזרנו לעיר בה גרנו TARGO NEAMT.  הבית שלנו היה הרוס. היו רק קירות. אפילו את רצפת העץ פרקו. אמא בכתה ולא רצתה להישאר בעיר. עברנו לעיר PIATRA NEAMT, שם גר אח של אבא שלי. הוא עזר לנו לשכור דירה, ואני ואחיותי חזרנו ללמוד בבית ספר. לאמא ואבא היה קשה לחזור לחיים נורמליים. אבא התחיל לשתות והיה לו מאד קשה.

אחותי הגדולה הייתה בת 15-16. יום אחד אבא בא הביתה ואמר: "נתתי יד, חיתנתי את קלרה, מחר יגיעו ההורים של החתן". אמא בכתה וכולנו היינו המומים. אבל לא עזר. הבחור היה מבוגר מקלרה בעשר שנים. בלי שום הקדמה, אחרי מלחמה קשה, הייתה חתונה. בעלה של קלרה, לא רצה להישאר ברומניה. הוא היה ציוני גדול וסבל הרבה מהגויים ברומניה. מספר חודשים אחרי החתונה, הם לקחו קצת כסף, תרמיל גב, ועלו לרכבת בדרכם לישראל. לקח להם יותר משנה להגיע לקפריסין. באותה תקופה, האנגלים לא נתנו להיכנס לארץ אלא למי שהיה בהריון, או למשפחה עם תינוק. אחרי תקופה שהיו בקפריסין, קלרה ילדה את הבן הבכור מרדכי בשנת 1947, ואז קבלה המשפחה אישור להיכנס לארץ ישראל.

כשהגיעו לארץ וירדו מהאניה, אותו לקחו לצבא, ואותה לבית עולים ברעננה. מאוחר יותר נולדה להם בת נוספת, לאה.

האחות השנייה אנה, התחתנה, עלתה גם היא לארץ עם בעלה ובנה, וקבלה בית בנצרת עלית.

האחות השלישית, אדית, הגיעה לארץ עם בעלה ושני ילדיה וקיבלה בית בטירת  הכרמל.

אני סיימתי את לימודי התיכוניים בהצטיינות והתקבלתי לפקולטה לרפואת שיניים. באוניברסיטה שיחקתי כדורגל, הייתי מקובל חברתית, הוזמנתי למסיבות והשתתפתי בטיולים. חייתי חיים טובים של סטודנט מצליח. הייתי גם מעורב פוליטית, השתייכתי למפלגה הקומוניסטית, היה לי אופנוע ונהנתי מהחיים.

כשסיימתי את לימודי באוניברסיטה, נשלחתי להשתלמות, וכשחזרתי ל-PIATRA NEAMT, התקבלתי לעבודה בקופת חולים. בתקופה זו חידשתי את הקשר עם חברה מתקופת הלימודים, התחתנו, והגשנו בקשה לעלות לישראל ביחד עם הורי. לאחר מספר חודשים, קיבלנו אישור.

עלינו לארץ בשנת 1963. קיבלנו צריף בירוחם, ביחד עם ההורים שלי. לא הבנו איפה אנחנו: מיטות מברזל, מזרונים מקש. קיבלנו גם קופסא עם מצרכים: אורז, שעועית, שקית קפה, שמן, ובנוסף סיר ופתיליה. קיבלנו גם 15 ל"י למשפחה. אבא ואמא לא רצו להישאר. אני נשארתי. הם נסעו לרעננה, לאחותי. לאחר מספר חודשים הם קבלו בית בגבעת אולגה.

פיזרו את כל המשפחה: רעננה, נצרת עלית, טירת הכרמל, ירוחם, וגבעת אולגה.

אני פניתי לסוכנות והם שלחו אותי ואת אשתי לאולפן בקבוץ מעגן, ליד הכנרת. כשסיימנו את האולפן וחזרנו לירוחם, אמרו לי בסוכנות: "אנחנו נותנים לך 5,000 ל"י ובית יותר גדול, אם תפתח מרפאה ותישאר בירוחם 5 שנים. אין לנו רופא בירוחם ואין רופא שיניים". הסכמתי לעזור להם ולהישאר. בירוחם היו 2,500-3,000 תושבים ביניהם כ-2,000 ילדים.

כ-500 מבוגרים עבדו במפעלים של סיבי דימונה, כיתן דימונה, סולל בונה. חלק עבדו בעבודות דחק של 4 שעות בבוקר בהשקיית עצים. הם הרוויחו מעט, ואני לא יכולתי להתפרנס.

כולם רצו לעזור אבל לא הייתה אפשרות.

במפעל  הפוספטים, חיפשו חובש. הלכתי לכח אדם במפעל עם כל המסמכים שלי וקבלו אותי לעבודה כחובש בשעות הלילה. במהלך היום היה שם חובש ותיק. הייתה משאית שיצאה מירוחם בשעה 21:30 והסיעה את הפועלים. נסעתי כל ערב עם המשאית וחזרתי בבוקר. במהלך הלילה הייתי בצריף של החובש. לא היה לי יותר מדי מה לעשות. הייתי מסתובב כל הלילה ומחכה אולי למישהו יכאב הראש ואתן לו כדור. חיפשתי מה לעשות. הצריף של החובש היה קרוב לתחנת הדלק שבה מילאו הנהגים דלק בלילה. הטילו עלי לרשום את כמות הדלק שמילא כל אחד והוסיפו לי 200 ל"י לחודש, עבור זה.

עבדתי בלילות ובשישי שבת, והרווחתי 800 ל"י לחודש, בזמן שפועל בכיתן הרוויח 250-300 ל"י, עבור שלוש משמרות. תוך זמן קצר היו לי הרבה חברים מקרב הנהגים והעובדים, עזרתי לכל מי שהיה צריך עזרה. הרבה פעמים הייתי עולה למשאית ועושה סיבוב לשדה. היו מעמיסים על המשאיות פוספטים ואז המשאיות היו שופכות את הפוספטים בתנורים לשריפה וחוזר חלילה. זה היה מרחק של 3 ק"מ. לפעמים היו נותנים לי לנהוג.

לילה אחד, לא הגיעו מספיק נהגים לעבודה כיוון ששודר משחק כדורסל חשוב. החבר שלי אמר למנהל המשמרת, לקחת את הרופא (החובש), שיודע לנהוג. כך התחלתי את הקריירה שלי בציוד מכני כבד. לא הייתי יותר חובש. הייתי טרקטוריסט, נהג טריילירים גדולים, והרווחתי הרבה יותר. שלחו אותי להוציא רישיון נהיגה לטריילר. לאחר כמה חודשים, הייתי מחליף של מנהל משמרת. כולם אהבו אותי. בבית, בירוחם, המשכתי להיות רופא שיניים.

בינתיים נולדו לי שני ילדים. רחל נולדה בשנת 1965, ויורם בשנת 1966.

במלחמת יום הכיפורים 1973, גייסו אותי. הייתי בגדוד 604 של חיל הנדסה. לקחו אותנו למקום בשם בלוזה, 15 ק"מ מתעלת סואץ. קיבלנו כלי הנדסה שונים: שופלים, טרקטורים, ועוד. חילקו אותנו לזוגות, ושלחו אותנו לעשות ביצורים לטנקים, לפלס דרכים ולפנות מוקשים. המצרים ירו עלינו כל הזמן. לאחר תקופה לא ארוכה, לקחו אותנו לתידרוך.

אדם בלבוש אזרחי נתן את התדרוך ואמר שאנחנו צריכים לבנות גשר על תעלת סואץ כדי שהכוחות יוכלו לעבור ולהיכנס לעומק מצריים.

היינו צריכים לדחוף למים טנקים שרופים, זחלמים, משאיות, הכל משדה הקרב, ולשפוך עליהם אדמה שהובאה במשאיות.

עבדתי מאד קשה. כמעט לא ישנתי. כאבו לי הידיים, הייתי מאד עייף. ובוקר אחד הסתכלנו והיה גשר על תעלת סואץ. כשהתחילו הטנקים והצנחנים לעבור את הגשר, התחלתי לבכות.

האיש לבוש האזרחי שניהל את המבצע, התקרב אלי ואמר לי: "הכל בסדר. לא תצעק יותר על אף אחד". הרגשתי שהוא מחבב אותי  ומעריך את העבודה והמנהיגות שלי. ראיתי דמעות גם בעיניים שלו. לא יודע מי זה היה. הוא ניהל את הכל.

אחרי המלחמה חזרתי הביתה. קניתי שני בתים בדימונה. פתחתי מרפאה במרכז העיר, קניתי ציוד חדש וחזרתי להיות רופא שיניים. אשתי עזרה לי. נשארתי בדימונה כ-40 שנה. במשך השנים ניהלתי את מרפאת השיניים העירונית מטעם שיקום שכונות. בני ביטון, שהיום הוא ראש עיריית דימונה, עזר מאד לפתח את המרפאה בתקציב, והמרפאה שירתה במשך שנים רבות את ילדי העיר. אשתי הייתה סייעת ופקידת קבלה, ועזרה בכל. היא עודדה אותי בזמנים קשים, ודאגה לגדל את הילדים.

הבת הבכורה רחל, רצתה להיות רופאת שיניים. כשקיבלה צו ראשון, הלכה לקורס קדם צבאי של סייעות שיניים ושירתה כסייעת בחר"פ בבאר שבע. היא נישאה לסטודנט שלמד בחיפה, ועברה ללמוד בחיפה, ועשתה שינוי: היא סיימה תואר ראשון באנגלית וחינוך, ותואר שני באוניברסיטת ליברפול. היא אמא לשני ילדים וסבתא לשלושה נכדים, ועוד שניים בדרך. הילדים שלה, הנכדים שלי: הבן בעל תואר שני במחשבים והבת דיאטנית בעלת תואר שני.

בני השני, יורם, הוא רופא שיניים, בעל מרפאת מומחים מצליחה בבאר שבע, המעסיקה מספר רופאים מומחים. ליורם שלושה ילדים. הבן הבכור לומד זו השנה השנייה רפואת שיניים בהדסה-ירושליים. הבן השני בחופשת שחרור, והבת לומדת בתיכון.

אנחנו היום סבים לחמישה נכדים, שלושה נינים ועוד שניים בדרך.

היום, בגיל 87, אני מסתכל אחורה וחושב אם הייתי עושה משהו אחרת.

הזוית האישית

התרגשתי לכתוב את המסע הלא פשוט של חיי. היו זמנים לא פשוטים, אבל תמיד גייסתי כוחות להצליח. חשוב לי שהנכדים והנינים שלי, ידעו את ההסטוריה המשפחתית שלנו, אבל שתמיד ידעו כי גם אם קשה, לא מוותרים מרימים את הראש וממשיכים, ואז יש סיכוי גדול להצליח.