מאגר סיפורי מורשת

שמי רונה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה עם סבתי, נחמק'ה מורן, אנו מתעדות סיפור מחייה במאגר המורשת של התכנית.

סבתא שלי, נחמק'ה, נולדה בשנת 1957 בבית החולים העמק בעפולה (גם אימא שלי, אני וכל האחים שלי נולדנו שם) וגדלה בקיבוץ טירת צבי. בבית שלהם דיברו עברית והקפידו על כך מאוד. ההורים של סבתא, הדסה ואמנון שפירא, נולדו שניהם בארץ ושניהם היו מומחים גדולים בשפה העברית.

כשסבתא הייתה ילדה, סבא אמנון היה פעיל ב'בני עקיבא' ואפילו היה פעמיים מזכ"ל התנועה. הילדים ישנו אז בבתי ילדים, במה שקראו "לינה משותפת". סבתא מספרת, שהשינה יחד עם ילדי בית הילדים הייתה חוויה נהדרת ובלילה, אחרי שההורים היו גומרים לספר להם סיפורים וכל הילדים שמעו שוב את הסיפורים של סבא אמנון על 'חושם החמור', ההורים היו הולכים והילדים היו נשארים לבד. היו שתי שומרות לילה שבמשך כל הלילה היו שומרות על הילדים. זה אולי נשמע מפחיד אבל זה היה להם כיף והם עשו הרבה תעלולים. סבתא מספרת: "הקשר עם ההורים והאחים היה חם ומצוין, למרות שאנחנו הילדים ישנו בבית רק בלילות שבת. אני, כבת הבכורה לעוד חמישה אחים, למדתי מהוריי איך לטפל בתינוקות ואני זוכרת שסבא אמנון לימד אותי איך להחליף חיתול (ואז היו חיתולי בד, לא חיתולי נייר חד פעמיים). בשעות הפנאי היינו משחקים המון בחוץ, למשל משחק "דגל" בכל שטח הקיבוץ. בקיץ היינו מבלים שעות בבריכה של הקיבוץ (אז עוד היו בה שתי מקפצות) ואהבנו מאוד לשחק 'קדרים באים'."

העלייה לארץ

סבתא מספרת: "הוריי ואני נולדנו בארץ. אבא של אימא שלי, סבא יעקב רובין, עלה לארץ מביאליסטוק שבפולין. רבים מאוד מבני משפחתו שנשארו שם, נספו בשואה. אימא שלו נחמה נולדה בארץ, הם גרו בבני ברק וסבא היה נגר אומן.

הוריו של אבי, סבא אייזיק וסבתא פולה, הגיעו לארץ מהעיר ויניצה שבאוקראינה בשנת 1920, כחלק מהעלייה השלישית. סבא אייזיק היה רב אבל לא רצה לשמש כרב, הוא היה מזכיר של חברת "גאולה" שעסקה בקניית קרקעות. הוא גם קרא "גאולה" לבתו. לפני חמש שנים נסענו, סבא אמנון וילדיו, לטיול שורשים באוקראינה. טיילנו הרבה בויניצה, באוקראינה כולה, וראינו את הבית שבו גרו סבא וסבתא לפני שעלו לארץ. היום אי אפשר לטייל שם כי יש שם מלחמה קשה.

בית הספר

ביסודי ובתיכון למדתי בבית הספר שק"ד שנקרא אז "בית הספר המשותף של משקי הקיבוץ הדתי". לא הייתה אז חטיבה, אלא יסודי עד סוף כיתה ח', ותיכון מכיתה ט'. 18 שנה אחרי שסיימתי את כיתה י"ב חזרתי לביה"ס כמורה, והיום הנכדים שלי לומדים בבית הספר. כשאביב, הנכד הבכור, למד בשק"ד, אחד המורים שלו היה תלמיד שלי, שחינכתי במשך שלוש שנים. די אהבתי ללמוד, במיוחד גמרא, אנגלית וספורט. הייתי טובה בספורט והשתתפתי בתחרויות ארציות (למשל בריצת 400 מ'). את כיתות י'-י"א למדתי בבית הספר היהודי בשיקגו, כשנסענו לשם לשליחות מטעם בני עקיבא העולמית.

אני זוכרת שבילדותי שיחקנו בהמון משחקים: חמש אבנים (עם אבנים מרובעות מברזל), קלאס, קפיצות חבל, גולות (היינו חופרים להם גומות קטנות ומנסים לקלוע לתוכן את הגולות), "סבתא סורגת" עם חוטי צמר שמשחילים על הידיים, "קפיצה משולשת", "דג מלוח", "טלפון שבור", וכמובן גוֹגוֹאים: משפשפים על מדרכה רטובה גרעינים של מישמש, ואז נוצר בהם חור. מוציאים את התוכן של הגרעין והוא הופך למשרוקית. הרבה פעמים היינו מצליחים לשכנע את המורים לבטל שיעור ולצאת לטיול לרֶכֶס של שדה אליהו, מערבית לבית הספר. בין המשחקים גם למדנו קצת.

כשהייתי נערה חלמתי להיות שחקנית, אבל הקיבוץ לא אישר לי את הלימודים ושלח אותי ללמוד להיות גננת ובהמשך מורה. כשהייתי מורה הייתי עושה קצת הצגות בשיעור, בעיקר בשיעורי תנ"ך. התלמידים מספרים לי עד היום שהם זוכרים את השיעורים האלה. את בת המצווה חגגתי כמו כולם בקיבוץ, עם מסיבה באמצע השבוע, שכללה דרשה. הדרשה שלי הייתה על חומות ירושלים (שנזכרו בהפטרה של הפרשה שלי, ניצבים-וילך). אז סבא אמנון נסע איתי לירושלים ועשינו טיול על החומות שאני זוכרת עד היום, 44 שנים מאוחר יותר.

בצבא שירתי בנח"ל כפקידה פלוגתית ולא השתתפתי באף מלחמה. במלחמת ששת הימים הייתי בכיתה ד' והיינו הרבה במקלט, כי טירת צבי הופגזה וכמה בתים נפגעו (למשל הבית של דני ונילי שור). במלחמת יום הכיפורים הייתי בכיתה י"א בשיקגו והיה קשה מאוד להיות בחו"ל בזמן מלחמה בארץ."

סבא אמנון מספר סיפור – סיפורה של תמונה

בתמונה רואים את סבא אמנון, אבא של סבתא שלי, מספר סיפור לה ולאחיה נעם וסבתא הדסה מקשיבה בעניין רב. לפי הבגדים והטפטפת ולפי גיל הילדים יודעים שזה היה לפני שישים שנה, כשסבתא שלי הייתה בת שש ונעם היה בן שלוש. סבא אמנון ידע להמציא סיפורים וגם לנו, הנינים, הוא היה ממציא סיפורים והיינו מקשיבים מרותקים. גם בהמשך דרכו של סבא אמנון, כמדריך, קומונר, מזכ”ל בני עקיבא ומרצה באוניברסיטה, תמיד כולם הקשיבו לסיפוריו מרותקים.

סבא אמנון מספר סיפור

הזנבות של שמחת תורה

סבתא מספרת: "כשהייתי ילדה היו בונים בטירת צבי סוכה ענקית, וכל חברי הקיבוץ היו סועדים בה את ארוחות החג. אנחנו הילדים היינו מכינים מפסי נייר ודבק את השרשרות הצבעוניות שקישטו את הסוכה, בנוסף לקישוטים הקבועים של הסוכה, שחלקם קיימים עד היום. ביום האחרון של סוכות, בערב שמחת תורה, היינו מורידים חלקים מהשרשרות ומחברים אותם אל וו שהכנו מחוט ברזל. בזמן הריקודים היינו עומדים בעזרת הגברים, ובזמן שהם היו רוקדים היינו משחילים את השרשרות הקצרות שהכנו בלולאות המכנסיים שלהם וכך היה נראה כאילו הם רוקדים עם זנב.. אותנו זה מאוד הצחיק אבל נראה שאותם קצת פחות. היו כאלה שהיו ממש מתעצבנים עלינו ורובם הוציאו את החולצה מהמכנסיים בזמן הריקודים כדי שלא נוכל לתלות להם זנבות.

עד היום שמחת תורה זה חג אהוב עליי מאוד, אבל יש הבדלים משמעותיים בין החג בטירת צבי ובין החג בצור יגאל, היכן שאנחנו גרים היום. ההבדל המשמעותי ביותר הוא בתפילת הגשם. בטירת צבי זוהי תפילה משמעותית מאוד ומי שפותח את ארון הקודש לתפילת הגשם, הוא מי שאחראי על ההשקיה כי הוא מבין היטב את הצורך הגדול בגשם. גם התפילה עצמה היא בניגונים חזקים ומרגשים מאוד וכל זה לא קיים בצור יגאל וחסר לי מאוד (למרות שגם שם יש חזן מצוין)."

הזוית האישית

סבתא נחמק'ה: לסיכום תוכנית הקשר הרב דורי, אני רוצה להודות על ההזדמנות הנפלאה למפגשים המיוחדים עם רונה נכדתי האהובה. הארגון היה מצוין! הייתה חשיבה על כל פרט. לי, אישית, היה משמח מאוד לפגוש גם סבים אחרים מהעמק וממקומות נוספים, ביניהם כאלה שלא ראיתי שנים. היה נעים מאוד לספר לרונה על ילדותי בקיבוץ ועל חוויות הילדות עם הוריי שהיא הכירה כסבא רבא וכסבתא רבתא. תודה על הזכות לעשות זאת.

הנכדה רונה: היה לי מאוד כיף ללמוד על סבתא להקשיב לסיפורים שלה על משפחתה, על עצמה ועל חייה בקיבוץ.