מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים קשת, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי, יהונתן. יחד אנו מתעדים סיפור מחיי ומעלים אותו אל מאגר המורשת של התכנית.

ילדותי

הייתי ילד כמו כל הילדים, נולדתי למשפחה מרובת ילדים. היינו קהילה יהודית קטנה בחלב, כ- 1,000 יהודים וכולם הכירו את כולם. זוכר שהיינו כילדים משחקים בגולות ובחתיכת עץ שנקראת תוש וכדור שהיינו מקפיצים ואז חובטים בו עם מקל עץ.

יש לי תשעה אחים ואחיות, נולדתי השני אחרי אחותי שגדולה ממני בשנתיים. אני זוכר שכשהיינו אוכלים ארוחת ערב אימא שלי הייתה מניחה צלחת אורז וצלחת שעועית ולא היו צלחות לכולם, כל אחד היה מחזיק בכף וכך היינו אוכלים. לא יכולנו להתפנק באוכל, ידענו שמי שלא אוכל לא יישאר לו אוכל יותר מאוחר. אהבתי ועדיין אני הכי אוהב אורז ושעועית ("פסוליה"), עוף ממולא עם תפוח אדמה וחצילים בצד ("מעודה"), אני זוכר שבחג פסח היינו אוכלים "רבע", שזה כבש צעיר ממולא בצלעות בבישול ארוך.

יש לי זיכרונות רבים מחלב, חלקם חיוביים וחלקם שליליים. חוויה שלילית שזכורה לי מסוריה היא, כשהיו תקריות בגבול בין ישראל לסוריה, ילדים מוסלמים היו זורקים על הבית שלנו אבנים ושוברים את כל החלונות בבית. כשהייתי חוזר מבית הספר הם היו רודפים אחרי בדרך מבית הספר ולבית הספר, היו מנסים להרביץ לי וכמובן שאנחנו כילדים היינו מחזירים בחזרה. כל הזמן הייתי בורח מהם, פיתחתי יכולת ריצה מהירה וכך הייתי מגן על עצמי. נהגנו לחבוש כיפות רק בבית או בבית הכנסת כדי שלא יזהו אותנו היו לי מעט מאוד חברים מוסלמים.

כחוויה חיובית אני בעיקר זוכר את החגים, לדוגמא בשמחת תורה היינו שרים ושמחים בבית הכנסת והיו מחלקים לנו שקיות של סוכריות שקדים טעימות. אני זוכר בעיקר את השמחה שהייתה ואת השירים ששרנו.

נהניתי בבית הספר, אהבתי ללמוד, האמת שאהבתי את כל השיעורים. אהבתי שיעורי היסטוריה, שיעורי מתמטיקה ואפילו שיעורי "شعر" שזה שיעורי שירה ערבית, אני זוכר שהיה לנו מורה ממש טוב שהערכנו מאוד שלימד אותנו שירה ברמה גבוהה. שם בית הספר שבו למדתי היה "תלמוד תורה". הייתי תלמיד בינוני ומעלה. למדנו בבית הכנסת עד כיתה ו', לימדו אותנו כיצד להתפלל, היו בבית הכנסת מספר חדרים ושם למדנו את שאר המקצועות עד כיתה י"ב, בכיתות ט' ו- י"ב היינו ניגשים לבחינות חיצוניות.

המשמעת בבית הספר היתה קשה, אני זוכר שעד כיתה ו' אם לא היינו עושים שיעורי בית או אם התנהגנו לא יפה, המורה היה מכה אותנו בידיים במקל.

סיפור עלייתי לארץ ישראל

עליתי לישראל ביום ה- 11.3.1973, הייתי בן 22. מאז שהיינו ילדים קטנים, דיברו איתנו על ארץ ישראל וחלמנו להגיע אליה. היינו קהילה קטנה של יהודים בחלב וכל פעם היינו שומעים על משפחה אחרת שברחה, בזמן שאני עליתי כבר חצי מהקהילה כבר לא הייתה. כשהתבגרתי התחלתי לתכנן את הבריחה שלי כי הבנתי שאין לי עתיד בסוריה. וניצלתי את ההזדמנות הראשונה שבה התאפשר לי לברוח.

הוריי ידעו על הרצון שלי לעלות לארץ ישראל, אך לא יכולתי לשתף אותם לפני הבריחה שכן הסורים היו כולאים אותם וחוקרים אותם כמשתפי פעולה. זה היה לא חוקי לעלות לארץ ישראל. לאחר שברחתי, הוריי הודיעו לרשויות שלא חזרתי הביתה וחקרו את אבי כדי להבין כיצד עשיתי זאת, אסור היה לי לשתף אותם כדי לא לסכן אותם. ערב לפני הבריחה לקחתי מאמי צמיד זהב שבאמצעותו עברתי את הגבול בזהות בדויה. חבר עזר לי לקבל תעודת זהות של בחור מוסלמי מזויפת.

הרגע שבו הגשתי את תעודת הזהות המזויפת לשוטר שנתן לי לעבור לכיוון טריפולי היה רגע גורלי. כאשר אתה מתחזה למישהו אחר ושוטר של הגבול מגיע ומסתכל עלייך, באותו הרגע הרגשתי את הלב שלי דופק כל כך חזק שחששתי שהוא גם שומע את דפיקות הלב שלי, זה היה רגע מפחיד מאוד.

התחפשתי למוסלמי ועליתי על מונית שלקחה אותי לגבול של העיר טריפולי בלבנון, ידענו שיש הרבה מוסלמים בטריפולי והבדיקות שם פחות קפדניות מעיר הבירה ביירות. כשהגעתי לטריפולי, לקחתי מונית ומשם נסעתי לביירות לשכונת "אבו דה גמיל" שכונה שבה חיו יהודים. נאמר לי להגיע לבית כנסת "מגן אברהם", השכונה הייתה ממוקמת ליד חוף הים וכך הלכתי לאורך חוף הים עד שראיתי כתובת בעברית: "מגן אברהם" ושם מחוץ לבית הכנסת פגשתי רב ששאל אותי מי אני. סיפרתי לו מאיפה הגעתי וכיצד הגעתי מחלב, הרב ביקש שאשב בצד. לאחר כעשר דקות נתן לי כיפה, הכניס אותי לבית הכנסת ושאל אותי אם אני יודע להתפלל. נכנסתי לבית הכנסת והתחלתי להתפלל. לימים הבנתי שהרב פחד מהמודיעין הסורי וחשש שאולי מדובר במתחזה. בזמן שאני התפללתי הוא שאל את יהודים אחרים שהגיעו מחלב שישבו בחדר סמוך אם הם מזהים אותי, והם מיד אמרו לו שמדובר ביהודי ושאני לא איש מודיעין סורי. לאחר התפילה ניגש אליי והפנה אותי לחדר צדדי שם היו מספר אנשים מחלב שהכרתי. הרב ביקש שנמעט את היציאות שלנו למחוץ לבית הכנסת כי לא היו לנו תעודות ומסמכים חוקיים.

נשארנו בביירות בבית הכנסת כחודש וחצי עד שיום אחד נאמר לנו שאנו עולים לארץ. העלו אותו לרכבים שהביאו אותנו בחצות אל חוף הים, שם נתנו לכל אחד מאיתנו כדור נגד בחילות והעלו אותנו על סירות דייגים, לאחר ששטנו כשעה ראינו סימנים מרחוק ופתאום קלטתי את ספינת חיל הים הישראלי, עלינו לספינה בסולם חבלים. הגענו לחופי חיפה ב- 4 לפנות בוקר.

מנמל חיפה הביאו אותנו לבסיס חיל הים בחיפה, שם אכלנו מהכיבוד הקל שקיבלנו לאחר שלא אכלנו מספר רב של שעות. לאחר מכן עברנו תחקיר בטחוני על ידי אנשי השב"כ. הכרנו אחד את השני ובגלל שדיברנו עברית הם הבינו אותנו ואנחנו הבנו אותם.

למחרת לקחו אותנו לשדה התעופה בלוד. הנחו אותנו לומר במידה ומישהו שואל שכרגע ירדנו מהמטוס ואפילו דאגו לצלם אותנו באזור הירידה מהמטוס, שם קיבלנו תעודת עולה חדש. לאחר מכן, הוסענו לאולפן ברחוב בורכוב בגבעתיים על מנת שנלמד עברית. אני, שידעתי את העברית שלי מלימודי התורה בבית הספר, לאחר שלושה ימים ביקשתי מהמורה שתראה לי את אותיות הכתב אל מול אותיות הדפוס, זה מה שהיה חסר לי.

לאחר מכן לא חזרתי לאולפן. ידעתי שאני צריך לעבוד, היינו עם כיסים ריקים, עליתי בלי כלום הייתי עם אותם הבגדים שאיתם עליתי ארצה ולא היה לי כסף. קיבלנו מעט כסף כשהגענו, בכסף הזה קניתי עיתון והתחלתי לחפש עבודה.

הזוית האישית

יהונתן הנכד המתעד: נהניתי מאוד לשמוע את סיפור העלייה של סבי, זה בהחלט סיפור מותח ומרתק לא פחות מכל סרט אקשן שאני מכיר. אני דואג לבקר את סבי וסבתי בכל סוף שבוע והיה לי כיף לחוות את סבי בצורה אחרת מבדרך כלל. לראשונה התעניינתי לשמוע על הילדות שלו בחלב, על הקהילה היהודית. חקרתי לעומק על סיפור הבריחה שלו מסוריה ושמעתי על החוויות שהיו לו בהגעה לארץ ישראל. למדתי הרבה על תקופת שנותיו בסוריה והיחס שהיהודים קיבלו מהמוסלמים. אני גאה בסיפור של סבא שלי ומעריך את הדרך והמאמץ שעשה כדי להגיע לארץ ישראל, אין לנו ארץ אחרת.