מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב מזרחי. נולדתי במרץ בשנת 1951 בתל אביב לזוג הורים, הדסה ואהרון. אבי היה לוחם באצ"ל ואחרי קום המדינה הוא עבר לעבוד במוסד בתור מרגל במדינות ערב וגרמניה. אבא היה קרוב ל- 14 שנה מסתערב בארגון אש"ף. אימא הייתה שוטרת בתל אביב. יש לי גם אח קטן ממני בשנתיים, שמו אסף. כמו שני אחים טובים, היינו מרבים לריב. הוא היה משגע אותי ומבקש ללכת אחריי לכל מקום. בהמשך חיינו אסף עבר לקיבוץ ואני הייתי נוסע לבקר אותו.

גדלתי עם אימא, סבא וסבתא, כי ההורים היו גרושים. אבא באותו זמן היה במוסד ונשלח להיטמע בארגון אש"ף באירופה. לנו אמרו שאבא עובד במשרד ראש הממשלה בגרמניה, למרות שידענו תמיד שזאת לא עבודתו האמיתית מכיוון שאימא קיבלה מזונות ממשרד הביטחון. לבסוף אבא חזר בשנת 1970. קיבלנו הרבה מתנות כילדים, כי פעם בשנה אבא היה בא לארץ להכיר אותי ואת אחי ולפנק אותנו בהרבה מתנות.

עד גיל 14 למדתי בבית ספר רגיל ואז עברתי לפנימייה צבאית. גר איתי בחדר חצוצרן שהיה מתאמן למסדר הנפת הדגל כל היום. כנקמה מילאתי לו את החצוצרה בטלק וסמרטוט והחצוצרה הוציאה מלא אבק וכל שותפיי לחדר צחקו. חייתי במסגרת צבאית, כולל אימונים צבאיים ומסגרת נוקשה. בזמן שכל שאר הילדים היו בחופש, אני זוכר שאנחנו היינו באימונים. היינו קמים מוקדם להתעמלות בוקר, לאחר מכן ארוחת בוקר ואז יוצאים ללמוד בגימנסיה הרצליה, אני אישית אף פעם לא התחברתי למסגרת הרגילה של הלימודים ולא אהבתי ללמוד בבית הספר.

בתחילת שירותי הצבאי סיפרו לנו שאנחנו הולכים לתותחנים כדי שלא נברח מהאוטובוס בדרך, כי בפועל גוייסנו לגולני. בצבא עברתי קורס מ"כים ואחרי זה עברנו לגדודים. שירתי בגדוד 51, הייתי סמל פלוגתי. בקורס מ"כים הייתי כל כך טוב שנתנו לי חופש, בגלל שזכיתי במקום ראשון באחת מהתחרויות. אז בזמן שכולם ירדו לתעלת סואץ, אני הייתי בחופש. אחרי הקורסים רצו בהתחלה לשלוח אותי לקורס קצינים, הם ידעו שאני לא רוצה לחתום, אז הם ניסו לעשות לי תרגיל: אמרו לי ללכת למחזור הקרוב בלי לחתום, וכשהגעתי אמרו לי שאני צריך כן לחתום כדי לקחת חלק בקורס. חיינו בין קווים לאימונים. היינו בתעלת סואץ ובעזה, שם הייתי גם בסדיר וגם במילואים. בזמן השירות הסדיר הייתי במלחמת ההתשה, הייתי במוצב "מקסיקו" אשר ממוקם בקצה המערבי צפוני של תעלת סואץ. במוצב היה מגדל תצפית גבוה, כדי לדעת אם יש הפסקת אש שלחו אותי לראש המגדל לראות אם יש יריות.

התגייסתי למילואים במלחמת יום כיפור. תחילה לא רצו לגייס אותי, כי בדיוק השתחררתי אז לא הייתי שייך לאף יחידה, אבל הלכתי לבקו"ם וביקשתי שיגייסו אותי, בסוף גוייסתי למילואים למשך 180 יום באותה התקופה. ביום כיפור עברנו את התעלה, חדרנו לתוך מצרים, כבשנו את ג'אבל עתאקה. רוב חברי מהפנימייה נהרגו במלחמת יום כיפור בעת שירותם כקצינים.

סבא יעקב בצעירותו

אחרי הצבא עבדתי עם אבי בעסק ליבוא טפטים. הוא נפטר בשנת 1976 ואני המשכתי את העסק. לאחר שהענף נחלש קצת עברתי לעשות עבודות התקנת שטיחים ופרקטים בכל מיני חברות ולאנשים פרטיים.

את אישתי חנה פגשתי כשהייתי בן 24 והיא הייתה בת 20. חנה גדלה איתי בשכונה, היא גרה מול חבר טוב שלי, החלון של חדרה היה מול חלונו של חברי וכך ראיתי אותה בפעם הראשונה. לאחר שנה כבר התחתנו ואנחנו נשואים באושר עד עצם היום הזה. נולדו לנו שלושה ילדים, הגדולה יפית, האמצעי רוני ושלישי טל. דאגנו שהילדים יקבלו השכלה גבוהה גם בבית ספר וגם באוניברסיטה. ליפית יש שני תארים, לרוני תואר אחד וטל מהנדס. היום אני בן 73, גמלאי, אני הולך לחוגי התעמלות במתנ"ס, ואני סבא לשני נכדים – יונתן ומיה.

הזוית האישית

יונתן הנכד המתעד: בחרתי לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי מכיוון שאני רוצה להכיר את סיפור חייו של סבי בצורה מעמיקה. סבא ליווה אותי לחוג ג'ודו כשהייתי קטן ותמיד היה בא לראות אותי מתחרה, לא משנה היום או המיקום של התחרות. מסיבה זו תמיד הרגשתי מחובר מאוד לסבא אך רק לאחרונה שמתי לב שאני לא באמת מכיר את סיפור חייו. בתהליך התכנית נהניתי ללמוד על סבא ולהכיר אותו לעומק, נהניתי להקשיב ולתעד את סיפורו.

סבא יעקב: אני מרגיש ששיפרתי את הקשר עם נכדי. אני חושב שזו תכנית חשובה כי היא משמרת את המורשת המשפחתית. אני לדוגמא, לא ידעתי הרבה על סבא שלי, ואני חושב שחשוב שהנכדים יכירו את סיפור חייהם של הסבים והסבתות שלהם.