מאגר סיפורי מורשת

סבתי עדנה נולדה ב- 1940 להוריה, פפה וגצק שטיין, בקיבוץ נגבה שהיה קיבוץ מתקופת "חומה ומגדל". סבתי מספרת כי היא זוכרת את הבית בו גדלה בנגבה; כל הילדים היו בבית ילדים מחולקים לפי קבוצות גיל, כאשר השפה המדוברת הייתה עברית. הילדים נמצאו רוב היום בבית הילדים ושם טיפלו בצרכיהם השונים. ההורים היו חוזרים מן העבודה בשעה 16:00 ולוקחים את הילדים לבילוי משפחתי עד השעה 19:00 ולאחר מכן הילדים היו חוזרים לישון בבית הילדים.

חברי קיבוץ נגבה והורי סבתי הגיעו מפולין בעיקר. את שנות ילדותה, עדנה עברה בתקופת המנדט הבריטי בו הארץ כולה הייתה תחת איום מצד הערבים ומצד הבריטים. לא פעם הגיעו חיילי הצנחנים הבריטים ("כלניות", בשל כובעיהם האדומים)

סבתא שלי מספרת כי כאשר הגיעו אוניות מעפילים לארץ ישראל, היו מורידים אותם בחשאי בלילות ומפזרים אותם בקיבוצי הסביבה כדי שיוכלו להיטמע באוכלוסייה המקומית. היות והמעפילים היו מגיעים עם שחר ראשון, חברי הקיבוץ היו קמים לעבודה והמעפילים היו נכנסים לישון במיטות החברים, ולמחרת היו נותנים להם ללבוש בגדים של חברי קיבוץ, כדי שלא יזוהו בזמן חיפוש הבריטים. לאחר מכן, פוזרו ברחבי הארץ בהדרגה ולפי בקשותיהם. כשסבתי הייתה ילדה, הגיעו לבית הוריה מעפילים לא פעם.

הקיבוץ היה מוקף בגדרות ביטחון ובהן עמדות שמירה ומגדלים עם תאורת ביטחון. בלילות חברי הקיבוץ היו יוצאים לשמירה עם נשק כאשר לכל אחד הייתה עמדה קבועה ותפקיד ידוע מראש. סבתא רבתא שלי הייתה מפקדת עמדה. כאשר היו יריות בלילה, סבתי הייתה לוקחת לבדה את אחיה לישון בבית הילדים דרך תעלות ביטחון, אשר היו חפורות ברחבי הקיבוץ.

קיבוץ נגבה היה הקיבוץ האחרון לפני 11 הנקודות בנגב. מן הקיבוץ היו יוצאות שיירות של אספקת מזון, תרופות, לבוש ונשק מוחבא בסליקים לצורך התגוננות הישובים בנגב. השיירות היו מגיעות בבוקר, חברי הפלמ"ח ומאבטחי השיירה היו ישנים בבוקר במיטות החברים ובלילה היו יוצאים בדרך עוקפת, עם השיירה, לכיוון יישובי הנגב תוך התחמקות ממערבי הערבים או הבריטים.

עם פרוץ מלחמת השחרור, הותקף נגבה בהתקפות בלתי פוסקות, כולל ניסיונות חדירה של הערבים אל תוך הקיבוץ, והקיבוץ היה נתון תחת אש כבדה שלא פוסקת.

לסבתי זכור ששני הוריה היו חניכי השומר הצעיר בפולין, ואמה הייתה ממשפחת רבנים מפורסמת, סבתי השתייכה לתנועת השומר הצעיר בארץ. בתנועה נערכו פעילויות שהקנו רקע רעיוני, אהבת הארץ באמצעות טיולים רבים ומחנאות, שירה, ריקודים, שיחות וכו'.

כל משפחתם של הורי סבתי נספתה בשואה, פרט לאחות אחת של אם סבתי ולאח אחד של אב סבתי. אב סבתי עלה ארצה באופן בלתי לגלי על ידי גניבת גבולות ותשלום כספים, נתפס ובפעם השנייה הצליח. אם סבתי עלתה לארץ באמצעות סרטיפיקט חוקי מטעם האנגלים.

סבתי התגייסה לשירות חובה בצה"ל בשנת 1958 ושימשה כמ"כית בבסיס טירוניות בה"ד 12. בזמן שירותה הצבאי, פגשה את סבא שלי ז"ל ולאחר שנתיים התחתנו בבית העם בנס ציונה.

משנת 1965 ועד שנת 2006 עבדה סבתי במשרד החינוך, עד 1980 עבדה כמורה לחינוך גופני בבית הספר היסודי חבצלת, במסגרת זו יצרה לטיולים רבים. לאחר מכן, ניהלה את בית הספר "אורנים" שהוא בית ספר לחינוך מיוחד עבור ילדים ונערים על הרצף.

סבתי היום בת 82 ומתגוררת בלפיד, ליד דודים שלי. היא אוהבת לצפות בטלוויזיה ובסרטים ומרבה לקרוא, ועדיין מאוד אוהבת לאכול ממתקים.

סבתי כיום

הזוית האישית

שקד: שמחתי לשמוע את הסיפור של סבתא שלי, נזכרתי בסיפורים ששמעתי בעבר והופתעתי לגלות איך הדברים היום, כבוגרת, מקבלים משמעות שונה.