מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית פלג. כל ימי גדלתי וגרתי בנתניה. למעשה, גרתי באותו רחוב. הרחוב כולו היה בנוי מבתים פרטיים קטנים ולכל אחד הייתה חצר וגינה. הייתה אפילו תקופה שהוריי גידלו תרנגולות בחצר. למדתי בבית ספר יסודי תחכמוני ולאחר מכן בבית ספר תיכון בר אילן. אהבתי רפואה ולכן הלכתי למגמה ביולוגית בתיכון. בסופו של דבר לא למדתי רפואה, אלא מיקרוביולוגיה באוניברסיטת "בר אילן" ברמת גן.

לאחר שסיימתי את לימודיי, התקבלתי לעבודה בבית החולים בילינסון במעבדה אנדוקרינית ילדים בניהולו של פרופ' צבי לרון. המעבדה עסקה גם במחקר ושם ניתנה לי האפשרות להמשיך לתואר שני. עבדתי שם (בילינסון) גם כשעברנו לביה"ח שניידר. בסופו של דבר, מעולם לא הצטערתי שלא פניתי לרפואה, כי בכל חיי המקצועיים עבדתי עם רופאים, במחקר והרגשתי שעזרתי לאנשים.

זכרונות ממלחמת ששת הימים

ברצוני לספר קצת מחוויותיי בתקופת מלחמת ששת הימים. בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמה עצמה כבר גוייסו הרבה אנשים ולכן מקומות עבודה סבלו ממחסור בידיים עובדות. עברה השמועה בבית הספר שאפשר להתנדב בדואר ואני ועוד מספר בנות הגענו לסניף הדואר הראשי של נתניה (הממוקם ליד ביה"ס). כל אחת קיבלה ערימה של מכתבים והיינו צריכות למיין אותם בהתאם לאזורים ולרחובות, כל אזור בתא משלו (אז עוד לא היה מיון אוטומטי). אחר כך היה עלינו לקחת את המכתבים ולחלקם בכתובת היעודה. נהנינו מן העבודה החדשה לנו והרגשנו שתרמנו למאמץ.

יום אחד, התקבלה הוראה שצריך לחפור שוחות בחצר ואני זוכרת את אבא שלי יוצא עם את חפירה ומכין שוחה בחצר שבה נוכל להסתתר בעת צרה. אנשי הג"א (הגנה אזרחית) עברו ברחוב והורו לכולם לכסות את החלונות וכל פתח בבדים אטומים כדי שבלילה מטוסי אויב לא יראו את מקום הבתים (האפלה). תקופה זו של ההמתנה הייתה מורטת עצבים. ב-5.6. פרצה המלחמה. זכורני שהלכתי לבית הספר ובדרך שמעתי הדי תותחים מכיוון מזרח והבנתי שגם ירדן הצטרפה למלחמה (בתחילה היו הערכות שירדן תימנע), עד כדי כך הייתה נתניה קרובה יחסית לגבול. בשלב זה כבר הופסקו הלימודים.

אני זוכרת את ההתרגשות ביום שבו נכבשה ירושלים המזרחית ואת הקריאה המפורסמת של מוטה גור :"הר הבית בידינו". מאורע זה עמעם אפילו את כיבוש מיצרי טיראן שסגירתם היא למעשה הייתה הסיבה לפרוץ המלחמה.

המלחמה הסתיימה ואנחנו חזרנו לשגרת החיים והלימודים אולם נראה לי שהאופוריה שלנו וההערצה של אומות העולם לישראל נשארו למשך מספר שנים. אני זוכרת שכעבור חמש שנים מהמלחמה נסעתי לטיול באירופה ובהופעות מוסיקליות שרו לכבוד הישראלים שבקהל את "הבה נגילה" ו"הבאנו שלום עליכם".

משפחתי

הזוית האישית

סבתא שולמית: נהניתי לבלות עם יותם ולענות על שאלותיו במהלך כתיבת הסיפור. אני מאחלת לו שיהיה תמיד סקרן ללמוד ולהעשיר את עולמו ושיצליח בכל אשר יפנה ויעשה.

יותם הנכד המתעד: נהניתי להקשיב לסיפורי סבתי ולהעשיר את עולמי. אני רוצה לאחל לך עד מאה ועשרים שנה, ושתהיי תמיד פתוחה לידע נוסף וחדש.