מאגר סיפורי מורשת

שמי מרב, נולדתי ב-1960 בגאורגיה בעיר כוטאיסי, עיר עתיקה שיש בה יש שלושה בתי כנסת עתיקים. כשנולדתי נתנו לי שם עברי ושם מקומי, כנהוג בקהילה באותו הזמן. שמי העברי היה יוסף והמקומי היה מרבי.

ילדות בכוטאיסי, גאורגיה

גרנו ליד בית סבי, הייתה לנו חצר גדולה בה שיחקנו וגידלו פירות וצמחים כמו תירס וסוג של תות שחור. מול הבית היה תיאטרון יפה. הלכנו הרבה פעמים להתפלל בבית הכנסת. לאחי קראו בנימין, לאבי אפרים ולאמי מרגו ומרגריטה. לסבי מצד אבא קראו שלום ולסבתי ורה, מצד אימא – סבא בנימין וסבתא אסתר. אבי היה מהנדס והיה מנהל של מפעל גדול ואמי הייתה מורה רב תחומית לכיתות ההתחליות. גרנו במרכז העיר, שם רוב האוכלוסייה היתה יהודית. היה שם גם פארק ואגם בו שחינו מכיוון שלא היה ים. היה לי כלב גדול שהיה לוקח את תיק בית הספר שלי לבית הספר ומחזיר. בסוף 1990 בשביל לעלות לארץ טסנו מכוטאיסי למוסקבה, משם להונגריה לבודפשט, מכיוון שלא היו טיסות ישירות.

הבחינות לאוניברסיטה והתמחות מקצועית

סיימתי לימודים וזכיתי במדליית זהב (המסמלת ציון גבוה המאפשר לעבור לאוניברסיטה) ועם זה הלכתי לעיר אופה כדי לעשות מבחנים ולהתקבל לאוניברסיטה ברפואה. המבחנים היו מאתגרים ובזמן המבחן הראשון שהיה בפיזיקה, מאחוריי הייתה ילדה יהודיה שנשאלה שאלות על ידי הפרופסור, וכאשר היא לא הצליחה לענות נכון הפרופסור שאל אותי את השאלה. מכיוון שהצלחתי לענות על השאלות, קיבלתי ציון גבוה וזה גרם לשרשרת מעשים בעתיד.

בזמן המבחן השני בפיזיקה כל אחד קיבל מבחן עם כמה שאלות. כאשר סיימתי אותו ניגשתי לבוחנת זוטרה בשביל לקבל עוד שאלות, כאשר סיימתי הפרופסור הייתה מרוצה. כשנתתי לה את דף המבחן היא הסתכלה על שם משפחתי וכנראה שמה לב שאני יהודי. היא הלכה לכמה דקות בחוץ. לאחר כמה זמן היא חזרה והמשכנו עם השאלות, לאחר מכן הגיעו עוד ארבעה אנשים, אחד מהם היה ראש הוועדה של המבחנים. הם התחילו לשאול שאלות שלא היו בשאלונים ועדיין עניתי עליהן. בסוף הבחינה קיבלתי ציון 4 מתוך 5. לאחר מכן שאלתי מדוע הורידו לי ציון למרות שעניתי נכון, וראש הוועדה אמר שאין דאגה ושהם יקבלו אותי. הוא אמר לי שהיהודים בסביבה לא היו מצליחים ברוב המקרים, ובשביל לראות שלא היה שוחד היו חייבים לשאול אותי שאלות רבות וקשות.

באוניברסיטה היה מקצוע צבאי בו היו מלמדים רופאים נושאים צבאיים. עברנו במשך שנה שנתיים את הקורס, ובסוף השנה החמישית הייתה היכרות בשטח למשך ארבעה חודשים. חיינו באוהלים ועסקנו בלימוד נושאים צבאיים שונים, מבצעים ותרגילים, שיבצו אותנו באוהלים של עשרה איש בכל אוהל. יום אחד, למרות שהיה קיץ, לקראת בוקר שמנו רעש והתחיל ליפול ברד, כל כדור בגודל כדור טניס, כדור אחד פגע למישהו שהסתכל לכיוונו במצח וגרם לפנס. כל הציוד התרטב וכעבור שעה אחת הכל חזר לקדמותו ורק אנחנו נשארנו רטובים.

שעות הפנאי

בזמנם הפנוי אנשים היו קוראים ספר, הולכים לפארק, מסעדות, קולנוע ,טיולים, משחקים כדורגל וכדורסל, ומבוגרים היו מתארחים אחד אצל השני וחוגגים חתונות, בר מצוות וימי הולדת כמו שכיום, ומדברים אחד עם השני בלי טלפונים. היו הרבה קונצרטים ובעירי היה קרקס, חלק הלכו לגני חיות או גנים בוטניים (סוג של גני חיות אבל בלי חיות אלא עם צמחייה). משפחתי ואני נהגנו לנסוע להרים בהם היה קריר בקיץ ומושלג בחורף או ללכת לנהרות או אגמים. שיחקתי הרבה טניס ושחמט מתקדמים עם חברי.

בזמנים האלה היו מקובל לשמוע רוק ולאחר מכין דיסקו, לאחר שנות ה-80. האזנו גם למוזיקת פופ שעד עכשיו פופולארית. דוגמאות לזמרים היו וחטנג קיקבידזה, תמרה גברדציטלי, משינה. התלבשנו לפי האופנה שהייתה משתנה רבות, אך לפעמים הייתה חוזרת מהעבר. למשל, כשהייתי בן 16 היו לי מכנסיים שמתאימים לאופנה של היום, עם חלק עליון צמוד וחלק תחתון עבה. גם התספורות השתנו מדי פעם. אמצעים תקשורתיים כללו רדיו, עיתונים ולאחר מכן טלפונים.

תחביבים ותחומי עניין

כשהייתי קטן אהבתי לצייר והייתי גם אוסף כל מיני מטבעות ובולים, בעיקר בולים. הייתי קונה אותם במועדון שהיו מחליפים בו בולים. עם הזמן היו לי הרבה מאוד בולים מכיוון שהייתי עושה עסקאות טובות. כשהתחילה העלייה לישראל ועדיין הייתי בגאורגיה, נתתי לדוד שלי שנסע לישראל אלבומים של בולים. סיפרתי לו שיש להם ערך בכל המדינות. לאחר זמן הוא הוא שלח לי מכתב בו אמר שהבולים אכן היו שווי ערך. הוא שאל אותי איך ידעתי אם הדברים היו בעלי ערך. עניתי לו שלמדתי בעיתונים ובספרים, הרי באותו הזמן לא היה אינטרנט והיה קשה יותר לנבא את שווי הבולים. הבולים בדרך כלל מתארים אירועים פופולאריים שקרו בזמן יצירתם.

שני מקרים בהם ניצלתי מסכנה

פעם ביקרתי במפעל ועזרתי להוריד את גלגלי הנייר. כל אחד שקל כמעט 300 קילוגרם (היו לאחר מכן חותכים אותם לחלקים קטנים בהרבה, כמובן). המכונה הייתה מתחילה להוריד אותם מהסוף ולאט לאט מקדמת אותם, כך שהיא יוצרת חצי פירמידה בגובה של שלוש קומות. פעם אחת העובד עזב את הגלגל למשך מספר שניות, והגלגל, שקוטרו לפחות מטר וחצי התגלגל במהירות כלפיי. עמדתי לקחת צעד אחורה והצידה, אך הגלגל תפס את הרגל שלי. באותו הרגע הייתי חייב להחליט מהר מה לעשות. בעזרת הרגל האחרת שלי קפצתי קפיצה אחורית והסתובבתי על הגב, גם השתמשתי בידיי בשביל להגן על עצמי. כאשר נפלתי את הנפילה, שהייתה בערך מטר וחצי, יכולתי לשמוע את גלגל הנייר מגיע לקראתי. לאחר מכן, ממש כמו שעושים בסרטים, הסתובבתי הצידה על גבי ושניות לאחר מכן הגלגל נפל בדיוק במקום בו עמדתי. בפועל התקרית הזו הייתה מהירה ואנשים היו בהלם שזה קרה. גם אימא שלי הייתה שם.

פעם אחרת, נסעתי בגאורגיה בכביש מהיר וליד הכביש הייתה תהום (בגאורגיה יש הרבה הרים ותהומות). הרכב שלי סטה במהירות גבוהה לכיוון התהום והוא כבר היה על שני גלגלים הצידה (שני הגלגלים האחרים היו באוויר). התקרבתי לתהום וראיתי מול עיני את כל חיי בהבזק מהיר כמו בסרטים. נשארו לי פחות מעשר שניות לטפל בעניין הזה. היו לי שתי אפשרויות כדי להימנע מלהמשיך לתהום: לסובב את ההגה שמאלה (בשביל ללכת לכיוון מעלה), הכיוון הנגדי לתהום, או לסובב את ההגה ימינה, לכיוון התהום.

תחת לחץ הזמן, איכשהו, בעזרת ה` בחרתי באפשרות השנייה, שלא נראתה הגיונית, אלא דרך יותר מהירה לתהום. אך מכיוון ששני הגלגלים היו למעלה ובחרתי להזיז את מאזן הכובד לצד הנגדי, הם חזרו לקרקע וכמה שיותר מהר התרחקתי משם. בחרתי באפשרות שנראתה לא הגיונית אך הצילה את חיי. לו הייתי בוחר באפשרות הראשונה, הרכב היה יכול אפילו להתהפך לתהום, אך הבנתי את זה רק שעות לאחר מכן.

הזוית האישית

סבא מרב: נהנתי מהעבודה על התיעוד, מכיוון שלפי דעתי תמיד חשוב לדעת דברים מן העבר.

דויד הנכד המתעד: גם אני חושב שלדעת את העבר חשוב, מכיוון שמי שלא יודע את עברו, עתידו לוט בערפל.