מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מאיר נומוביץ. נולדתי במצרים בעיר אלכסנדריה בשנת 1947. בגיל שנתיים וחצי עליתי לארץ, בשנת 1950, וגרתי בנתניה, לאחר מכן, עברתי לעיר טבריה.

בבית הספר היסודי למדתי בבית הספר "אלינס"  בטבריה. זה היה בית ספר צרפתי. בגיל 14 הלכתי לקיבוץ בצפון בשם כפר סאלד, בגיל 16 חזרתי לטבריה והלכתי ללמוד בבית ספר מקצועי "עמל". לאחר שנתיים התגייסתי לצה"ל והייתי בתפקיד שוטר צבאי במתקן כליאה שנודע בשם "כלא 6". בחודש ינואר 1969, חודש לפני השחרור, אירע שטפון עצום שכיסה את כל המתקן בסלעים ובוץ שירדו מההר, אסירים נכלאו בתאים ואני זינקתי למים והתחלתי בפעולות חילוץ. בסוף הלילה הצלחתי להציל את כל 300 האסירים ועל זה קבלתי צל"ש (ציון לשבח) מהרמטכ"ל.

זיכרונות ילדות

בילדותי הכי אהבתי את חג פורים. בחג הפורים ארגנתי לעצמי את התחפושת: לקחתי מגפי גומי מדודי, אמי עשתה לי שפם מזויף, מפקק שעם שרוף קנינו כובע מקרטון ועשינו חרב ממקל של מטאטא. הרגשתי בעננים כמו קאובוי אמיתי עם אקדח קפצונים. ביום הכיפורים הלכנו להתפלל בבית הכנסת של התימנים. אהבתי את הנוסח התימני, בביתנו היה אוכל עם תבלינים מיוחדים, העוף הצהוב במרק עניין אותי מאוד והיה מאוד לטעמי.

טיול שנתי היה חוויה יוצאת מן הכלל כי ישנו בבתי ספר אחרים בארץ, ישנו בירושלים על הגבול הירדני ובגלל שהייתי הולך מתוך שינה, אבא שלי נתן לי חוט חשמל כדי לקשור לשולחן. בלילה היינו צובעים אחד את השני עם משחת נעליים וטיילנו ברחבי הארץ. בגלל שגרתי קרוב לכנרת בטבריה בילינו הרבה במים ועל החוף. מדי יום היינו טובלים בכנרת ושוחים למרחקים.

פעם בשבוע, בכל יום ראשון בשעה 15:00, הקרינו את הסרט השבועי, היינו הולכים החברים לצפות בסרט ולאחר מכן, למרות שצפו יחד איתי, סיפרתי להם את כל הסרט שוב כולל המנגינה. כדי להגיע לבית הקולנוע עזרנו למוריס בעל המאפיה לפרוק את משאית הלחם ובתמורה הוא הסיע אותנו בארגז מאחורה והיה חום לא נורמלי. אבל היה שווה כדי להגיע לקולונע.

סיפורו של מקום – טבריה והכנרת

אני מאוד אהבתי את הכנרת, בכל תחרויות השחייה תמיד ניצחתי והגעתי למקום ראשון.  בגיל 14 צלחתי את הכנרת, שזה כ-10 קילומטר (פשוט שחיתי אחרי הגדולים).

הדירות בזמני היו קטנות, חדר אחד בלבד. בהתחלה בביתי גרנו ארבעה אנשים בחדר אחד קטן. לאחר מכן הגיעה סבתי ממצרים לבד והיא הייתה עיוורת. אחרי שהיא עברה לגור איתנו, היינו חמש נפשות בחדר אחד קטן בחום של 45 מעלות בקיץ ואפילו יותר, ובחורף בקור גדול.

ארץ ישראל של פעם

ארץ ישראל של פעם הייתה צנועה והיה מעט, אבל נהנינו מהמעט הזה. היינו הולכים לקולנוע פעם בשבועיים, יום העצמאות היה חגיגה גדולה לכולם. בנעוריי היינו עורכים מסיבות בתוך בתים אצל החברים. ילדותי הייתה מאוד שונה בעיקר כי כולם היו חברים, ההורים היו צעירים ובילינו ביחד המון בשבתות, הלכנו לכנרת לאכול גלידה.

החלום של סבא

החלום שלי היה להפליג באוניית מסע גדולה ששטה מסביב לעולם ומדי פעם עוצרת בארץ, אבל החלום לא התגשם כי המשפחה פחדה ודאגה. החלום הגיע בעקבות אבי, שעבד באונייה בילדותו. הוא היה מספר לי את כל הסיפורים, לרבות הקשיים והעבודה הקשה, הוא היה עובד בבטן האונייה בתנורי הפחם. הוא היה בן 17 כשעבד באונייה, השכר היה הוגן וגם היו רואים עולם ואת כל הארצות. במצרים הוא עלה על אונייה שוודית וחזר לאחר כמה חודשים.

גלגולו של חפץ

יש לי כלי עבודה שאבי הביא ממצרים והם אצלי במחסן, אלה רק שני כלים: פלייר ופטיש. כלי עבודה מהווים בשבילי נוסטלגיה, הם עדיין מתפקדים. הם עשויים מברזל שחור יצוק, בכל פעם במחסן שאני רואה את הכלים עולים לי זיכרונות ילדות.

הזוית האישית

סבא מאיר: תאמינו בעצמכם ותהיו אנשים טובים, כמו שסבתא האמינה בעצמה והגיעה לישראל בעצמה כאשר היא עיוורת, הכל בעזרת אנשים טובים בדרך.