מאגר סיפורי מורשת

למה קוראים לסיפור כך?

כל מה שמסופר בהמשך קרה בתקופה לפני העלייה לארץ, שזה מבחינת סבא וסבתא שלי חיים אחרים ממה שהם חיים עכשיו. כשהם הגיעו לארץ, זאת הייתה התחלה חדשה, שונה מלפני. בזמן שסיפרו לי ונזכרו בחיים שהיו קודם, ואיך זה היה שונה מעכשיו, אני החלטתי לקרוא לסיפור "זיכרונות מהחיים הקודמים", כדי שהקוראים יבינו גם את מה שסיפרו לי.

הילדות של סבתא סווטה

"נולדתי בשנת 1952 באלופקה, עיר באוקראינה ליד הים השחור, ושנתיים אחר כך אני ומשפחתי עברנו למינסק, העיר הבירה של בלרוס. ליד הבית שלנו היה פארק שהיינו אוהבים ללכת אליו, וגם הילדים שלי כשהם נולדו.

סבתא בילדותה

בכיתה א, למדתי בבית ספר רגיל, והחל מכיתה ב, למדתי בבית ספר למוכשרים במוזיקה.

אצלי מוזיקה תמיד הייתה אהבה גדולה. עוד מהגן, כשהיו לי שיעורי מוזיקה פעם בשבוע, זה היה החלק האהוב עליי בגן. כשהייתי בת 5, קיבלתי פסנתר קטן ככלי הנגינה הראשון שלי. כשהייתי בת 7, התחלתי לנגן בכינור, שעם זה אני המשכתי עד היום, כמורה לכינור.

בילדותי, אהבתי לסרוג, לרקום, לספר סיפורים מפחידים עם החברות, ולשחק במחבואים, קפיצה בחבל, ועוד משחקים שמוכרים גם בארץ. חוץ מזה היו גם משחקים שפחות מכירים פה, כמו למשל משחק בשם לפתה שבו ילדים עומדים בשורה ומחזיקים ידיים ויש ילד אחד שמטרתו היא לפרק את השרשרת בעזרת כדור.

הילדות של סבא סשה

"בבית ספר יסודי, תמיד הייתי בין התלמידים המצטיינים" – מספר סבא, "הציונים עבדו כך ש-1 היה הציון הכי נמוך ו-5 הכי גבוה. היה לוח הצטיינות בבית ספר שלי ששם היו תולים תמונות של כל הילדים שהיו מקבלים תמיד 5 ואני הייתי על הלוח. התמונה המצורפת היא התמונה שתלו על הלוח בשנת 1954, כשהייתי בכיתה א'.

סבא בילדותו

בסביבות גיל 13, אבא שלי נפטר ואני נאלצתי להתחיל לעבוד כבר בגיל הזה. שירתי בצבא ואפילו בגיל מוקדם יותר מהרגיל (5 חודשים יותר מוקדם)."

סיפור ההיכרות שלהם (הנכדה רומי מספרת)

"יום אחד, סבתא שלי הייתה אצל חברה שלה, אירה. הריצ'רץ' של סבתא שלי נתקע ואירה אמרה לה שהיא תקרא לשכן שלה שיודע לתקן את זה. השכן הגיע, ותיקן את הריצ'רץ'. כשסבתא שלי הלכה לתחנת אוטובוס כדי להגיע הביתה, הוא ליווה אותה. היא נתנה לו את המספר טלפון שלה, ו3 חודשים לאחר מכן הם התחתנו."

סבא וסבתא ביום חתונתם

הלבוש של סבתא סווטה בחתונה

"בזמן שהחתונה התקיימה, היה נהוג שחתונות יהיו באורך של יומיים, והחתונה שלנו הייתה בבית. ביום הראשון, לבשתי נעליים לבנות ושמלה לבנה, וביום השני, שמלה כחולה עם פרחים ונעליים אדומות."

הנעליים האדומות מהחתונה

למה עלינו לארץ – סבתא סווטה מספרת: 

:הסיבה החשובה ביותר שעלינו היא האנטישמיות שחווינו לפני שעלינו לארץ. לדוגמא, מקרה אחד שקרה היה כשאני וחברתי ניסינו להתקבל לתזמורת כלי מיתר, שזה היה חלום מאוד גדול שלי. כשקיבלנו את התוצאות, ראינו שלא התקבלנו, ובכלל שבשנה הזאת לא קיבלו מתמודדים יהודיים. זה גרם לי להרגיש ולהבין שאני לא רצויה במינסק ושהמקום שלי הוא בארץ. זה הצדיק את הרצון שלי לעלות ארצה. שנים לאחר מכן, עלינו לארץ בתקופה שהייתה עלייה מאוד גדולה מברית המועצות לישראל, ואנחנו היינו משפחה אחד מרבות שהגיעו. בעיר שבה אנחנו גרים ארגנו תזמורת כלי מיתר, בדיוק כמו זאת שחלמתי לנגן בה. בתזמורת זו אני מנגנת כבר 25 שנה."

הזוית האישית

סבתא סווטה: לי היה מעניין לעבוד על זה במיוחד שיש לנו שפה משותפת ולכן אנחנו מבינות אחת את השנייה בקלות וכיפיות. אני חושבת שלספר לנכדה שלי את כל זה זה מחזק את הקשר שלנו.

הנכדה רומי: בזמן שעבדנו על הפרויקט הזה, למדתי המון דברים על סבא וסבתא שלי שלא ידעתי לפני. זאת הייתה חוויה מיוחדת שמאוד נהנתי ממנה.