מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי פרשטה, נולדתי בשנת 1947. אני הילדה השלישית במשפחה ואחריי נולד אחי ושמו ציון. ציון מכר שטיחים, לאבי הייתה חנות בדים ואימא שלי הייתה עקרת בית.

החיים באיראן

עלינו לארץ מאיראן. באיראן חיינו באושר ועושר ולא היה חסר לנו דבר, היה לנו טוב שם והיחסים עם השכנים היו טובים. המשפחה שלי גרה בבניין, ובחצר היה לנו לול תרנגולים. בגיל 10 עברתי לבית פרטי, משמאלנו הייתה משפחה מוסלמית ומימין משפחה ארמנית. הבית שלנו היה בן ארבעה חדרים, גינה ובריכת שחייה בחצר. למדתי בבית ספר יהודי אליו נסעתי אליו כל יום באוטובוס בשעות: 8:00-13:00 ו- 14:00-16.00. בגלל שהמנהל סטר לאחותי, אבי העביר אותנו לבית ספר מוסלמי של שרים ואנשים אמידים, אליו נסעתי כל יום באוטובוס. כשחזרתי באמצע היום, אמי הייתה מכינה אוכל טרי ואחר כך הייתי חוזרת לבית הספר עד ארבע.

אחר הצהריים היינו משחקים בחצר עם הדודים והשכנים – היהודים, המוסלמים והנוצרים. כל אחד חגג את החגים שלו, והיה כבוד ויחסים טובים מאוד עם כולם.

בשנת 1978 נסעתי לאנגליה ללמוד אנגלית, ובאנגליה שמעתי שיש בעיות והפגנות באיראן. לכן החלטתי לחזור. ברחובות היו יריות, נשים היו חייבות להתלבש בצניעות. מיד הבנתי שהמצב עומד להשתנות. בשנת 1979 שאה מלך איראן שלח את אנשיו לבתי הכנסת וביקש מהיהודים לצאת מאיראן לטובתם, מאחר וידע שעוד מעט הדתיים ישלטו באיראן ולא יהיה טוב לחיות שם. משפחתי נשארה באיראן ואני עליתי לישראל כשהייתי בת 30.

הזיכרונות שלי מאיראן הם החופשיות, הכיף, המנהגים, הרוגע והחיים הטובים עם המוסלמים. אני חושבת שהמצב לפני שהדתיים שלטו היה מצוין, אבל כשהדתיים שלטו היו הגבלות ולא היה טוב לחיות באיראן.

העלייה לישראל

חשבתי שאם יהיה טוב באיראן אחזור, אבל המצב באיראן החמיר ואני נשארתי בישראל. כשהגעתי לישראל היה לי קשה, כי היו הרבה מלחמות ובעיקר היה לי מאוד קשה לעזוב את המשפחה, אבל לא הייתה לי ברירה. כשהגעתי לישראל הלכתי למשרד הפנים וקיבלתי אזרחות ישראלית.

במשרד הפנים שלחו אותי לאולפן ללמוד עברית במשך כמה חודשים, נתנו לי גם מקום מגורים באולפן. שם פגשתי את דרור, אהבנו אחד את השני ויצאנו לבלות יחד. לאחר שלמדתי עברית חיפשתי עבודה, ניסיתי להתקבל לשני בנקים – לאומי ודיסקונט. בחרתי לעבוד בבנק דיסקונט. כעבור 70 יום התחתנתי עם דרור והבאנו שלושה ילדים.

העלייה לישראל הייתה לא קלה, התגעגעתי מאוד למשפחה שלי אבל המשפחה הרחוקה שהייתה לי בארץ עזרה לי. לאט לאט למדתי את השפה והתרבות, הקמתי משפחה, הסתדרתי בעבודה. היום אני אוהבת את החיים בארץ, יש לי פה משפחה נכדים וחברים. המשפחה שלי עזבה את איראן לארה"ב לפני 25 שנה, אותם אני רואה אחת לכמה חודשים.

הזוית האישית

סבתא פרשטה: היה לי ממש כיף להיזכר ולשבת עם נועם לכתוב את הסיפור.

נועם הנכד המתעד: היה לי מאוד מעניין ללמוד על סבתא, גיליתי המון דברים חדשים.