מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי טהון מסלה, נולדתי באתיופיה בעיר אסתה וורדה. שמם של הוריי: אבא דמלאו, אמא באיו. יש לי שישה אחים.

ההורים שלי עסקו בחקלאות הם גידלו חיטה, שעורה, טף (אינג'רה). למדתי פעמיים בשבוע בבית ספר מקניסוס (בית ספר ממלכתי, ולא בית ספר של יהודי אתיופיה) ובנוסף, האנשים מסביבי היו נוצרים. באתיופיה היה לנו חופש דת לקיים מצוות למשל: היינו הולכים לכנסייה, להתפלל, ולכל מיני חגים של נצרות (אורתודוקס).

הייתי בת שמונה כשהתחלתי את הלימודים, הייתי תמיד שמחה כשהייתי מגיעה לבית הספר. רציתי להמשיך ללמוד בבית הספר, אך לא הייתה לי את האפשרות הזו מכיוון שההורים שלי היו צריכים ממני עזרה בחקלאות, לקצור חיטה, שעורה, טף וגם הייתי צריכה לעזור להם כלכלית. בבית הספר המורים והתלמידים אהבו אותי מכיוון שהייתי תלמידה חרוצה, מצטיינת וחברותית. אני מצטערת על כך שלא המשכתי בלימודי מכיוון שהייתה לי את האפשרות להגיע למקומות רחוקים.

בבית ספרי היו לי הרבה חברים, שמותיהם: וובת וולה, אבז שפרו, טגנש אדיס, אבבו בהרי, וורקו דממו, אסרס שפרו ואלמו מברת. אני לא אשכח אותם לעולם, כי היו לנו הרבה חוויות, עשינו הרבה צחוקים ושטויות, היינו שוחים בנחלים, ומשחקים באבנים, קופצים בחבל, ומשחקים בבוץ. לאחר שנתיים של למידה נאלצתי לנשור מכיוון שהוריי היו זקוקים לי מאוד כי הם היו מבוגרים. הייתי צריכה לעשות הרבה דברים לבד שבעבר היינו עושים ביחד למשל: לבשל, לקצור חיטה שעורה וטף, ולהביא מים ממאגרים בג'ריקן.

יום אחד ביקשתי מאמא שלי אם אני יכולה ללכת למסעדה עם החברות שלי, אמא שלי אמרה לי: "את לא תלכי למסעדה היום כי יש לך כמה דברים לעשות למשל: לשטוף את הבית ולהביא מים ממאגרים". למחרת, אמא שלי אישרה לי לצאת למסעדה, זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי למסעדה, וכל כך התרגשתי והסתקרנתי לראות את המסעדה מבפנים. לאחר שהגענו למסעדה, חברות שלי ואני הזמנו אינג'רה עם עוף (דרו).

אחותי הייתה מלצרית במסעדה ויום אחד בעלה שאל אותה אם יש מישהי שהיא מכירה, שיש לה אופי, היא ענתה כן. לאחר מכן, אחותי באה אליי ואמרה לי שיש מישהו שהיא רוצה לשדך לי אותו. אחותי אמרה לי ולו שאנו נפגש במסעדה שבה היא עובדת.

נפגשנו במסעדה, בהתחלה, התרגשתי וגם התביישתי מכיוון שלא הייתי במסעדה אף פעם, וזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי במסעדה. דיברנו וסיכמנו שנתחתן והוצאנו תאריך לחתונה. כשהתחתנתי הייתי בת 30 ובעלי היה בן 37). כשהתחתנו התלבשנו בבגדים מסורתיים.

החתונה שלנו התנהלה כך: בזמני היו מתחתנים לפי שידוכים, בנוסף, האב של הבעל שולח זקני העיר לבית של האישה שבקרוב מתחתנת. לאחר מכן האנשים של זקני העיר אומרים שהם רוצים את הילדה שלו (את האישה) אם הוא מסכים קובעים תאריך לחתונה, אך אם לא הולכים לבית של הבעל ואומרים לו שהילדה שלו לא רוצה וגם הוא לא רוצה. ביום של החתונה שוחטים כבש, מכינים טלה (שתיה תרבותית), מכינים אינג'רה, מכינים ווט וכך מתנהלת חתונה באתיופיה.

בזמני אני ובעלי התחתנו בבית (אולם). גרנו אצל הוריי, מכיוון, שלא היה לנו מספיק כסף לקניית דירה. אחרי החתונה החלטנו שאנחנו נעבוד ונחסוך כסף לבית ולהקמת משפחה. לאחר שנה הבאנו ילד, באותו זמן היינו גרים בבית של אבא שלי, ובסה"כ הבאנו חמישה ילדים לעולם. שמותיהם וגילם של ילדיי כיום הם: מנגיסטו שהוא הבכור, בן 38. באותו זמן היחיד שהצליח בלימודיו. למד באוניברסיטה 4 שנים ובנוסף, היה מורה לאמהרית. ,אדמו בן 31, אנטנש בת 25, אבבה בן 20 ובאנטאמלק (הקטן ביותר) בן 13 – ההפרש בין כל ילד בערך הוא 6  וחצי שנים.

בשנת 2010 בעלי ואני החלטנו שאנו עולים לארץ במטוס, מכיוון, שבאותו זמן היה לנו קשה כלכלית ומכיוון שרוב הדודים שלנו עלו לארץ. ביום של העלייה לארץ נסענו מאסתה לגונדר- מלאנו שם טופס ראשוני, לאחר מכן, חזרנו לאסתה. לאחר שנה קראו לנו למילוי טופס שני. לאחר שנה וחצי הצטלמנו תמונות אחרונות לפני העלייה, ולאחר חצי שנה קראו לנו לעלות לארץ.

בתאריך 13.11.13 עלינו לארץ. ילדיי עלו לארץ בגילאים: מנגיסטו הבכור  עלה בגיל 29, אדמו עלה בגיל 22, אנטנש עלתה בגיל 17, אבבה עלה בגיל 12 ובאנטאמלק עלה בגיל 4 וחצי. הטיסה ארכה 5 שעות.

הגענו לישראל בחמש לפנות בוקר. המקום שבו שמו אותנו היה מרכז קליטה (קיבוץ בית אלפא, ששם גם עברנו את הגיור). בימים הראשונים שלנו בארץ היה לנו קשה לתקשר עם הסביבה מכיוון שזה מקום חדש, אנשים חדשים, תרבות חדשה ושפה חדשה. כיום ילדי שולטים בשפה, והם עוזרים לי מבחינת השפה בהתנהלות בקופת חולים, בבנק ובקניות וכו'. אני לא צריכה לדאוג מכיוון שהם איתי כל הזמן. בשנים הראשונות שלי בארץ ניסיתי ללמוד, לקרוא ולכתוב עברית אך לא הצלחתי לקלוט את השפה. למרות שהילדים שלי ניסו לעזור לי, בנוסף, אין לי פה משפחה חוץ מילדי – אף אחד לא עלה לארץ מהצד שלי.

הזוית האישית

באנטלמך: נהניתי ושמחתי לדעת דברים על המשפחה שלי דברים שלא ידעתי קודם.