מאגר סיפורי מורשת

אני ילידת הארץ צברית להורים שעלו כחלוצים מפולין, והשאירו מאחוריהם משפחות גדולות שאיש מהם לא שרד.

ילדותי בתקופת המנדט הבריטי

בילדותי ובנערותי שלטו בארץ הבריטים שלהם היה מנדט על הארץ. הישוב בארץ עשו רבות כדי לזעזע את השלטון הבריטי ולסלקו מהארץ ועל כן הוקמו שלוש מחתרות "ההגנה", "האצל" ו"הלחי" שביניהם היו ניגודים רבים ואי הסכמות פנימיים. כל הנהגה של מחתרת חשבה והאמינה שהדרך שלה לטלטל ולהלחם בשלטון הבריטי היא הדרך הנכונה. כל אירוע של מרי של  אחת המחתרות גרם לבריטים להכריז על עוצר. ביום כזה היו כל התושבים סגורים בבתיהם והבריטים היו עוברים מבית לבית ומחפשים מבוקשים.

אחד מהזכרונות שלי היה כאשר חייל בריטי חמוש ברובה מכודן, נכנס הביתה ודקר בכידונו בתוך ארון הבגדים, כדי לבדוק האם מסתתר בארון מבוקש כל שהוא. החרדה של כל השכנים הייתה רבה, במיוחד כאשר החיילים הבריטים עלו על גג הבית לחפש מבוקשים או מסתור של נשק, יתכן שאחד מבני השכנים היה חבר ב"הגנה". ולבריטים היה מידע מסוים, אך לא מצאו דבר ואנחנו השכנים נשמנו לרווחה.

בגיל מבוגר יותר למדתי לדעת, שבבית חמותי, במושב "בית עובד" היה "סליק" (מחבוא נשק) מתחת לבור השתן של רפת הפרות. בזמן העוצר היינו, אנחנו הילדים עוקפים את החיילים על ידי כך, שהיינו מטפסים ממרפסת למרפסת כדי שנוכל לשחק ביום החופש ה"נפלא". הבית שלנו שכן בצומת של חילות בריטיים שונים ממזרח ה"כלניות" חיילים בריטים השייכים לצנחנים. ואחרים כמו חיילים אוסטרלים, הודים וחיילי הדיביזיה המוטסת השישית. אז לא נתנו דעתנו מי הם ? רק לימים כשבגרנו למדתי לדעת שהיו אלו מחטיבות או גדודים שונים של הצבא הבריטי.

זכרון נוסף מילדותי המוקדמת. מטוסים בשמי תל אביב הפצצה כבדה אני חולה, אמא מודאגת אין מקלט. אמא החביאה אותי מתחת למיטה. מזל שלא נפלה פצצה על הבית! כאשר אבא חזר הוא היה מזועזע ביותר כנראה שראה בדרכו את תוצאות ההפצצה הנוראית שארעה לידו ונמנע לספר לי הילדה הקטנה. הזכרון היחידי שלי מסיפורו שראה סוס שנפגע קשות. ההפצצה הזאת הייתה של חיל האוויר האיטלקי במהלך מלחמת העולם השנייה מתוך כוונה לעזור לנאצים.

ילדותי המאוחרת בתקופת ראשית המדינה

זכורנות נוספים היו מתקופת הצנע. המדינה כבר הוקמה המשאבים הכספיים שלה שאפו לאפס הן בגלל מלחמת השחרור הן בגלל העלייה ההמונית ארצה. שר האספקה והקיצוב דב יוסף הכריז על צנע. מאז נקרא "שר הצנע". התושבים קיבלו תלושים עבור מנות אוכל מוקצבות לכל נפש, שלא הספיקו: אמא קיבלה תלוש ותוספת לחולה, אבא קיבל תלוש ותוספת לעובד עבודה גופנית קשה ואנחנו קיבלנו תוספת לילדים. כדי לקבל את המזון עמדנו בתור וזה היה תפקידי הייתי עומדת בתור וכאשר הגעתי לראשיתו זרקו אותי העומדים ואמרו "ילדה לכי הביתה" רצתי הביתה בוכה ואמא הייתה מגיעה ומצליחה לקנות. הייתי "מלכת התורים"  ממכולת לתנובה ומשם לצרכנייה ומשם לתור לבלוק קרח, נפט לבישול ולהסקת האמבטיה הגיע בעגלה רתומה לסוס. את החלב קנינו יום יום ואפילו פעמיים ביום ב"תנובה" חנות מיוחדת למכירת חלב, גבינה, לבן וקפיר וגם לחם. בבוקר אבא יצא והביא חלב, אחר הצהריים זה היה תפקידי. בידי סיר אלומיניום עם מכסה  לא מהודק וסל. המוכר מדד בכד עם שנתות ליטר חלב ומזג לסיר. קניתי לחם שחור טרי וחם שממנו נגסתי בדרך בתיאבון רב את "הנשיקה", למגינת ליבה של אמא. כמו כן קניתי גבינה  לבנה שאולי נעשתה מאבקת חלב, עטופה בנייר פרגמנט שגם בה שלחתי את שיני ומצצתי עד שהגעתי הביתה. טעם גן עדן !.

מקרר היה ארגז תפוזים העומד על קערת אמייל ובתוכו רבע או שליש בלוק של קרח. הייתי גם ממונה על קנית הקרח. המוכר חצב בדקר בתוך בלוק הקרח ונתן לי רבע בלוק, כי יותר לא יכולתי לסחוב בסל. רצתי מהר הביתה לפני שהקרח ימס. עטפנו אותו היטב בסמרטוטי רצפה כדי לבודדו מהחום שבחוץ.

אמא בישלה יום יום  אוכל טרי (כי לא היה מקרר) על פתיליה, אפתה עוגות וחלות לשבת בסיר פלא, גם האפייה נעשתה על פתיליה ואפילו הכינה אטריות למרק בבית. הבצק המיועד לאטריות היה פרוש על סדינים, המונחים על השולחן, על המיטה ובכל מקום אפשרי ליבוש ואז אמא כרכה את הבצק כמו רולדה ופרסה בסכין דק דק והכינה אטריות, בחושבה שהם יספיקו לפחות לשבוע אך נבלעו ב"שלוק" על ידי אבא שלי, שאהב מאד את בישוליה של אמא.

שנאתי את המאכלים חלמתי על פירות וירקות והכי חלמתי שאבא שלי יהיה ירקן. גזר, תפוחי אדמה וכרוב אכלנו בחורף עגבניות ומלפפונים בצמצום בקיץ. הכיף הכי גדול היו האבטיחים. בחורף היו תפוזים, אלו שנמכרו בחנויות היו הבררה: כל אותם תפוזים שלא נשלחו לחוץ לארץ  ונודעו בשם תפוזי יפו הנודעים. להארכת חיי המדף שלהם, נעטפו התפוזים בנייר ורדרד שהיה טבול בחומר משמר, שריחו עדיין זכור לי אם זכינו לקנות תפוזים עטופים הרווחנו גם נייר טואלט מיצרך שלא היה אז בנמצא. על וו מתכת מאולתר היו מושחלים קרעי עיתון שמילאו לאחר קריאתם את תפקידם הזה.

מנה אחרונה הייתה פודינג: אבקת קמח תירס צבועה (ורוד או צהוב) בתוספת ריח של וניל או תות לפי הצבע של האבקה. כאשר אמא השיגה סוכריות (לנדרין) כמו סוכריות הזכוכית שלנו, הייתה ממתיקה את ה"מעדן" פשוט ללקק את האצבעות. מעדן אחר היה פודינג שנעשה מפרי צבר סגול, שמכרו הערביות שהלכו מבית לבית למכור את מרכולתן. טעם מדהים. ניסיתי לגדל את הצבר ולעשות ממנו פודינג וחוץ מקוצים לא הצלחתי בדבר, גם לא מצאתי בשום מקום את המרשם.

צעצועים לא היו לנו ולכן המצאנו משחקים שונים: דודס- משחק במקלות, סוס ארוך- קפצנו מעל גבו של ילד העומד כפוף כסוס, ולאחר הקפיצה נעמדנו לפניו והקופץ הבא היה צריך לעבור בקפיצה כבר שני ילדים, קפצנו על חבל, ושיחקנו בג'ולים שנקראו גם: בנדורות וגולות. מחבואים, תופסת, קלאס  אדוני המלך, סבתא סורגת, משחקי קלפים ומשחקי כדור: מחנים ועוד. משאריות צמר הסריגה שנותרו לאחר שאמא סרגה לנו סוודרים עשיתי לי בובה ובגיל ארבע אמא נסעה לבית הבראה ושם לימדו אותה לעשות צעצוע כלב וארנב- הם היו עשויים משעוונית גזורים בדמות בעל החיים עותק כפול ממולא בצמר גפן, ומסביב רקמה צבעונית בתפר שיניים. כאשר עמדתי ליד חלון הראווה של חנות הכלבו "חפציבה" ברחוב דיזינגוף ליד כיכר צינה, ועיני יצאו למראה בובה, נכנסה אמא וקנתה לי בובנת בארבעה מיל ( אחד מהמטבעות שהיו אז ) הייתי המאושרת בילדים והשכבתי את הבובה לישון במיטתי, אך אוי היא נמעכה כליל, כי הייתה עשויה מצלולואיד שהיה מאד שביר. דמעותי מלאו את האמבטיה.

אמבטיה או מקלחת במים חמים רק פעם בשבוע. כי היה צריך להסיק את דוד המים. לשם כך קנינו חפיסת ניר ממולאת בנסורת עץ טבולה בחומר דליק, שהחדרנו למגרעת בתחתית הדוד וכאשר היא הודלקה היא חממה את המים. כך שכל התהליך היה מסובך ביותר. במיוחד שהשכנים גם הם רצו להתרחץ!

מגורים גרנו בחדר אחד, ארבע נפשות וזמן מסוים גם שש (כי גרו אתנו בני משפחה עולים חדשים.) החדר היה אחד משלושה חדרים באותה דירה, שבה גרו עוד שתי משפחות, שהבית היה שייך להם. מטבח ושירותים משותפים שלעתים גרמו לחיכוכים ומריבות. צריך לזכור שכמעט אף אחד לא גר בדירה של מספר חדרים. אפילו העשירים היו משכירים את החדרים הנותרים בבית. לכל היותר הסתפקו בשני חדרים וגם אלה היו מותרות מנקרי עיניים.

אנחנו הילדים היינו מאושרים, לא הרגשנו עניים לא קנאנו כי לא היה במה או במי, כלפי חוץ ובבית הספר היינו שווים. כריך  עם גבינה או ריבה, גם למי שיכול לקנות נקניק אסור היה בתכלית האיסור להביאו לבית הספר. בבית הספר התיכון אסרו עלינו לענוד תכשיטים. ואושרי הגדול היה שקבלתי סטיפנדיה ( שחרור כמעט מוחלט משכר לימוד) ויכולתי ללמוד בבית ספר תיכון עיוני ולא מקצועי.

פרימוס והפתיליה

הזוית האישית

פוריה: עד היום אני זוכרת ילדות מאושרת ומלאת חוויות