מאגר סיפורי מורשת

שמי נטליה נחמה שינינגר. לאבי קראו נחום סוקולוב ושם אמי טובה סוקולוב. נולדתי בפולין בעיר לודז' בשנת 1953 ועליתי לארץ ישראל ב-1957, בגיל ארבע.

עליתי לארץ באונייה מפולין דרך איטליה. משפחתי הגיעה למעברה באור עקיבא, שם התגוררנו בצריפים. לאחר שנה עברנו לגור בעיר פתח תקווה, ברחוב יצחק שדה, בעזרת קרן קיימת לישראל. הוריי עבדו מאד קשה כדי שיהיה למשפחה טוב. אבי עבד בבית חרושות לעורות (בורסקאי), נהג לישון אצל אחותו והיה מגיע רק בסופי שבוע הביתה. בנוסף, אבא עבד בעוד עבודה, רכב על אופניים על מנת לתלות לאנשים וילונות (נסע לתל אביב לקנות בדים ואביזרים למטרה זו). אמי עבדה בעבודות שונות כולל נטיעת עצים של קרן קיימת ובסוף מצאה עבודה כתופרת וילונות. לאחר יום עבודה של שמונה שעות בחנות וילונות הייתה עובדת אחר כך בעבודות פרטיות.

בבית אחותי רינה ואני ישנו בחדר אחד, שם הייתה מכונת התפירה וההורים ישנו בסלון, הייתה מרפסת סגורה. למרות מצבנו הכלכלי הלא קל, לא הרגשנו שום מחסור בבית, כל חברותי היו באותו מצב, ולי היה נחמד ונעים , לא היו לי דרישות גבוהות. תמיד בבית היו ארוחות שאהבתי. היה סיר של מרק עוף, ובו עוף, אטריות ומלפפון חמוץ. לא הייתה ארוחה שלא היה בה מרק. משפחתי נהגה לאכול גם קומפוט, ליפתן פירות, כיסונים, סלט כבד עוד… אני זוכרת שהוריי קנו דג ושמו אותו באמבטיה מלאה במים. לפני הבישול הוציאו אותו, אבא נתן לדג מכה בראש עם פטיש שניצלים, ניקו אותו והכינו ממנו גפילטפיש. מאד אהבתי את האוכל הפולני שאימא הכינה. גם כיום אלו המאכלים האהובים עלי.

מעל הדירה שבה גרתי עם משפחתי, גרה שחקנית בשם נינט דינר ולה הייתה בת. היינו חברות, שיחקנו עם בגדים ואיפור. דמיינו שאנחנו שחקניות. היה לנו שכן שקראו לו גיל והוא היה מנגן מאד יפה בגיטרה. גיל היה מוכשר והתקבל ללהקה בלונדון. אני למדתי אצלו כמה שיעורי גיטרה אך לא ממש הצלחתי בתחום. היו לי שכנים שהצליחו מאוד.

כילדה בשכונה היו לי הרבה חברים איתם ביליתי במשחקי שכונה: תופסת, מחבואים, קלאס, חבל וגומי, חמש אבנים. המשחקים בשכונה היו יצירתיים, רצנו והשתוללנו. מאוד אהבתי להיות מחוץ לבית עם חבריי. השתתפתי בחוגי מחול והייתי בנוער הלומד והעובד. למרות המצב הכלכלי בבית, הוריי דאגו שאגדל כילדה שמחה ואשתתף בכל פעילות שאהבתי ורציתי. אני זוכרת שאספתי בולים, שמתי פרחים מיובשים בין דפי מחברות, מפיות צבעוניות, מדבקות של פירות ירקות ועוד… ילדות מהנה שהותירה בי הרבה זיכרונות.

בבית הספר "רמת ורבר" למדתי כלכלת בית, נגרות, סריגה, בישול, כביסה, ומלאכת יד. הייתי נשארת ללמוד עד ארבע אחר הצהרים ואוכלת שם ארוחת צהרים. בבית הספר הייתה תלבושת אחידה, חצאית וחולצה מכופתרת. אהבתי מאד שיעורי התעמלות, טיפוס על חבלים, קפיצה על חמור, קפיצה לאורך ולגובה. בבית הספר היו מכנים אותי "נערת הגומי". הייתה מורה שמאוד אהבה אותי והזמינה אותי לביתה לרקוד בלט. הייתי תלמידה מאד אהובה על המורים.

אמי הייתה ניצולת שואה ולכן רדפה אחרי ואחרי ואחותי עם אוכל. אני לא אהבתי לאכול ולפעמים הייתי שוכחת לאכול את הסנדוויץ' שאימא הכינה. מפחד שאימא תכעס עליי, הייתי קוברת את הכריך באדמה וחוזרת הביתה בלי לאכול. אימא לא הרשתה לי לקום מהכיסא עד שסיימתי לאכול הכל מהצלחת. אני חושבת שאימא התנהגה ככה כנראה מפני שלא היה אוכל בזמן השואה.

כנערה נהגתי ללכת למסיבות בהן רקדנו ריקודים סלוניים ומאד נהניתי. הייתה לי חברה ושתינו אהבנו את אלביס פרסלי וקליף ריצרד. תמיד רבנו מי מהזמרים יותר טוב. היו לי פוסטרים של אלביס בחדר והייתי שומעת תקליטים. היה לנו פטיפון. היום אני לא שומעת אותו הרבה, אבל כשהייתי צעירה הייתה משוגעת עליו, על אלביס.

בנערותי אמי תמיד רצתה שאכיר בחור פולני כי הוריי פולנים. לאימא הייתה חברה, וכבר בפעם הראשונה שראיתי את הבן שלה הוא מאוד מצא חן בעיני, חשבתי שהוא מאד חתיך, בחור עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הוא היה החבר שלי. אחרי השירות הצבאי בנפח שברמת גולן החלטנו להתחתן.

כיום, אני אימא וסבתא. יש לי משפחה מאושרת, שני ילדים ושמונה נכדים. הבן גיא מהנדס מחשבים והבת מיכל עורכת דין ומורה ליוגה. שמונת הנכדים שלי הם נואל, ירדן, עמרי, ינאי, איילון, איתן ,ים ודניאל – שתי תאומות.

הזוית האישית

נחמה לומדת בכיתת הוותיקים בבית ספר שי עגנון שבנתניה והשתתפה בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת מעורבות חברתית. היא תועדה על ידי התלמידות מריה זליקסון ונגה אלפסי.