מאגר סיפורי מורשת

שמי הילה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סיפורה של סבתי, חיה שקד, ומעלה את סיפורה אל מאגר המורשת של התכנית.

סבתי חיה גרה ברמת חן, ושם למדה, בית ספר היסודי שם היה מכיתה א' עד כיתה ח' ולא הייתה אז עוד חטיבת ביניים, עברו מכיתה ח' ישר לתיכון והוא ארך ארבע שנים, אז למדה סבתא בתיכון בליך. בית הספר היה בניין גדול בן שלוש קומות אבל כיתות א' למדו בצריפים, כי לא היה מספיק מקום לכולם בתוך בית הספר והייתה תקופה גם שלמדו בשתי משמרות: אחת מ-8 עד 12:00 והשנייה מ- 12:00 עד 16:00, היו המון ילדים ומעט כיתות, התחלפו – פעם אלה היו ופעם אחרים היו.

הם שיחקו משחקי שכונה. אז רמת חן הייתה שכונה בה כולם הכירו את כולם, לא היו הרבה בתים, הכל היה וילות פרטיות. ברחוב של סבתא שלי היו כמה ילדים שהיא הייתה איתם בבית ספר, היו להם כמה משחקים. מכיוון שלא הייתה הרבה תחבורה, היה להם משחק ששניים עומדים משני צידי הכביש ולוקחים כדור, המטרה הייתה לפגוע עם הכדור בשוליים של הכביש ושהכדור יחזור אלייך וככה היו סופרים כמה נקודות יש לכל אחד. משחק שני היה שהיו מציירים על האדמה עיגול גדול ולוקחים סכין, קראו לזה 'שטחים', זורקים את הסכין לאמצע ואז עושים מהמקום שפגע הסכין קו אלייך ואחר כך זורקים עוד פעם ועוד פעם, וכל פעם מוחקים את הקו באמצע, כך שאת בעצם יוצרת משולש. המטרה של המשחק זה שיהיה לך כמה שיותר שטח, זה היה משחק של החורף כי האדמה צריכה להיות רטובה כדי שהסכין תיתקע. עוד משחק ששיחקו היה "1-2-3 דג מלוח", שיש גם עכשיו. שיחקו גם חמור ארוך, שזה שמישהו מכופף את הגב ואז קופצים מאליו וזה ממשיך וממשיך.. שיחקו בגומי, מחניים היה משחק מאוד פופולרי בבית ספר – סבתא סורגת.

היה להם הרבה מאוד זמן לשחק, לא היה להם חוגים, מלחמות שהפריעו, לא היה בצורך לעבוד באותה תקופה לילדים, שיחקו ברחוב, אף אחד לא חיפש איפה הם, לא דאגו, אלו היו חיים אחרים, ילדים שיחקו המון בחוץ, לא היה להם מחשב, טלוויזיה, טלפון. אחרי שעשו שיעורים, היו יוצאים בארבע כי בין שתיים לארבע היה אסור לצאת החוצה, זה לא היה נהוג. בארבע סבתי יצאה וחברה שלה יצאה והיו משחקים. היו לסבתי שתי חברות טובות שהיו שכנות שלה שהיו איתה גם בכיתה. לאחת קראו סימה ולאחת רחל ועוד שכן שקראו לו אורי, שגר ממש ליד סבתי. אלו היו החברים מהשכנות, החברות הכי טובות של סבתי היו מבית הספר שהן דורית, אלזה ויונינה, שהייתה החברה הכי טובה של סבתי.

סבתי סיפרה לי שבבית ספרה הייתה תלבושת אחידה שהיא הייתה חצאית כחולה וחולצה מכופתרת לבנה ובחורף היה מותר מעל רק סוודר כחול אבל לסבתי היה סוודר כחול עם עיטור של פרחים על הצווארון. בבקרים יש תמיד מסדר בוקר כאשר במהלכו עושים עשר דקות של פעילות גופנית עם המורה לספורט, קוראים פרק מהתנ"ך וחוזרים לכיתות ובכניסה לכיתה עמד המנהל שבדק שכולם עם התלבושת ונעליים מצוחצחות ומי שלא, היה עומד בצד והולך לחדר המנהל להסביר מה קרה. סבתי הייתה ללא תלבושת, לכן המנהל שם אותה בצד וכאשר היא הגיעה לחדרו הוא אמר לה שחוקי בית הספר מחייבים לסוודר כחול. היא אמרה לו שזה סוודר כחול, רק עם עיטור קטן על הצווארון, המנהל קיבל את זה ולא שלח אותה הביתה להחליף, מה שהיה קורה באותה תקופה כאשר תלמיד היה מגיע ללא תלבושת.

סבתי הייתה בצופים, ובבגרותה אביה היה מצפה ממנה להתאמן במוזיקה כל יום. הייתה לה מחברת שהיא הייתה צריכה לכתוב בה עמה זמן היא ניגנה במשך היום. היא ניגנה על חלילית, חליל אלט, מלודיקה, גיטרה ואז התחילה באקורדיון ומשם המשיכה עם זה הרבה מאוד שנים.

אחרי שסבתי סיימה תיכון היא התחילה להיות עתודאית, הסדר על פיו היא קודם לומדת במקצוע שהיא רוצה לעסוק בו ואז עושה אותו בצבא. מיד אחרי התיכון הלכה לסמינר לוינסקי ושם היא למדה שלוש שנים. כשסיימה וקיבלה את התואר שלה, הלכה להיות מורה חיילת, שנה אחת הייתה מחנכת באשדוד שנה אחת הייתה מחנכת באשקלון ובכל יום נסעה מפתח תקווה לאשדוד או לאשקלון במשך שנתיים.

אחרי שסיימה את הצבא, התחילה לעבוד כמורה בלוד כי מורות חדשות, כך היא טוענת תמיד, שמים במקומות רחוקים איפה שאין הרבה הוראה, ובשנה השנייה עבדה ממש ליד הבית בבית ספר קפלן בפתח תקווה מול בלינסון. אז המשפחה נסעה לשליחות בארצות הברית וכשחזרו עברה לעבוד ברמת השרון והייתה במשך שמונה שנים מורה בבית ספר גולן, אחרי כן עברה לנהל את בית ספר היובל ברעננה, שם עבדה במשך 12 שנים.

סבי וסבתי הכירו כאשר סבתי הייתה בת כ-19 בעזרת חברים משותפים. לסבתי הייתה חברה שלה היה חבר שסבי היה חבר שלו, הארבעה נפגשו וסבא וסבתא יצאו ביחד. אחרי תשעה חודשים החליטו שהם רוצים להתחתן ובגיל 20 וחצי התחתנו, אחרי שלוש שנים של נישואים נולדה בתם הבכורה, דודתי יעל. כשסבתי הייתה בת 23, כל המשפחה נסעה לשליחות ואז נולדה אמי מיכל. ארבע שנים לאחר מכן, נולדה יעל, כשסבתי הייתה בת 26. כשאמי הייתה בת כשנה, חזרו לארץ ונולדה דודתי ענת, שלוש שנים אחרי כן הצטרפה ענת, כשסבתי הייתה בת 30.

חפץ מיוחד שעובר במשפחה הוא מנורה בעלת חמישה קנים, כמספר הנפשות במשפחה שהייתה של סבא של סבא של סבתי, שעברה מדור לדור עד שהגיעה לסבא רבא שלי, סבא משה, שהעביר את המנורה לסבתי.

סבתי יצאה לפנסיה בשנת 2008 והתנדבה בסיוע למנהלים חדשים. כיום היא מנהלת משפחה מדהימה בעלת שמונה נכדים, מביניהם אני הגדולה ביותר.

הזוית האישית

הילה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לעשות את התכנית וללמוד עוד על סבתי. למדתי עליה הרבה מאוד דברים חדשים ודברים שלא ידעתי עליהם והתפלאתי מאוד לגלותם.