מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב בן שלמה, עליתי לארץ מאיראן עם הוריי וחמשת אחיי בשנת 1951, הישר למעברת "הרצליה".

ארבע השנים בהם גרנו במעברה הם שנים מכוננות שהשפיעו על חיי ועיצבו את אישיותי – ולימים את השקפת עולמי – יותר מכל תקופה אחרת; לפיכך, תקופת התפתחותי במעברה מגיל שמונה לערך עד שתים-עשרה, היא למעשה סיפור התחלת חיי.

איראן ארץ הולדתי

כשהייתי בן 6 בערך, החלו בקהילה שבה נולדתי לדבר על עלייה לארץ ישראל. בני המשפחה של אימא שלי בחלקם כבר עלו לישראל והיו מעבירים מסרים כי הכל טוב וחינוך הילדים בישראל מצוין. בשל כך, אימא מאוד רצתה לעלות, אבא שלי הרבה פחות, הוא פחד מהתחלה חדשה. בהיותי ילד קטן הגיע לקהילה שליח "הסוכנות היהודית" שאיני זוכר את שמו, הוא פגש את בני הקהילה בבית הכנסת ודיבר לליבם בנושא העלייה לארץ ישראל. אמי כבר מאוד רצתה ולכן נעזרה באותו שליח סוכנות בכדי לשכנע גם את אבא שלי.

לאחר זמן, אבי הסכים לעלות לארץ ישראל. הוא סגר את דוכן הבגדים שהיה לו בבאזר בטהרן, ארז את חפצינו וכולנו (אבי, אמי, והאחים שלי) נסענו לבית העלמין כדי לעלות משם לארץ.

בדרכנו לארץ התגוררנו במשך מספר חודשים בבית העלמין והמתנו עד שיגיע תורנו לעלות, אני זוכר שפחדתי מאוד בבית העלמין ולכן לא נותרה ברירה להוריי והם העבירו אותי לדירת הדודים שגרו בטהראן. לאחר מספר שבועות בבית העלמין, משפחתי קיבלה אישור לעלות לארץ ישראל וכך עלינו משפחתי ואני לארץ במטוס שהסוכנות היהודית שכרה.

הזיכרון המשמעותי ביותר עבורי הוא שירדנו בשדה התעופה, ריססו אותנו בחיסון למחלות. ביום ה- 2 במאי 1951 נחתנו בישראל, משדה התעופה לקחו אותנו למחנה עולים ולאחר מספר ימים לקחו אותנו במשאית לפרדס חנה, שם נולדה אחותי. לאחר שבועיים שוב העבירו אותנו "למשכן קבע" במעברת הרצליה.

במעברה שלנו שיכנו עולים שהגיעו ממדינות שונות: טריפולי, תוניסיה, תימן, עיראק, פרס, רומניה. במעברה בהרצליה היו בדונים, מים הבאנו בדליים מברז מרוחק ובערב אכלנו לאור מנורה שדולקת עם נפט ונקראת עששית. בבדון היו לנו מיטות ברזל ומזרנים מקש. בדרך כלל לא היה מה לבשל ולפעמים כשהיה מה לבשל, בישלנו על פרימוס או על פתיליה שבוערת באמצעות נפט. אמי שמרה את הפתילייה ועד היום היא נמצאת אצלי בבית לזיכרון.

במרכז המעברה, היו מספר בדונים שעשו מהם שוק. בשוק זה קנינו את הירקות, הפירות ודברי המכולת עבור המשפחה. הקנייה הייתה באמצעות תלושים שקיבלנו מהמדינה. כמות התלושים שכל משפחה קיבלה הייתה בהתאם לגודל המשפחה. ניתן היה לקנות בשוק גם באמצעות כסף, אך תחילה ידינו לא הייתה משגת. בתוך הבדון גידלנו עשבי תיבול ואנחנו הילדים היינו מביאים מהפרדסים ברעננה פירות הדר בחורף הביתה, את פרי ההדר לא הכרנו באיראן ולכן בהתחלה חששנו ולא הבנו מה אלו הפירות האלה.

אספקת המים: הייתה מעין שוקת, משם הבאנו מים ואחת לשבוע הבאנו מים ל"פיילה" כדי להתקלח. קופת חולים – במרכז המעברה היו שני בדונים שהיו למעשה סניף של קופת חולים, עזרה ראשונה בעבור כל תושבי המעברה.

התורים היו לא רק למזון ולמים. המבוגרים עמדו בתור גם בלשכת העבודה. אני זוכר את אבי משכים קום ללשכה, שהייתה לא רחוק מביתנו. מדי יום אבא היה הולך ללשכת העבודה, עמד בתור שעות רבות וחזר אחר הצהרים מבלי שעלה בידו לקבל יום עבודה. לפעמים המזל האיר לו פנים ואבא שובץ למספר ימי עבודה והביא הביתה כסף לקנות מזון. לשכת העבודה הייתה עמדה במרכז המעברה, והם אלו אשר מצאו לאבי עבודה בחברת חשמל. אימא היא זו שדחפה אותו ללכת לעבוד. מאז ועד לגיל הפרישה הוא עבד בחברת החשמל ברידינג.

חבורות הילדים

למרות שבמעברה היינו ילדים שעלו ממספר מדינות ושפות שונות, למדנו לשחק כולם יחד. הדבר חייב אותנו ללמוד את השפה מהר בכדי שיהיה באפשרותו לתקשר זה עם זה ויתרה מכך, לעזור להורים להסתדר, מכיוון שהם התקשו ללמוד את השפה. העזרה להורים גרמה לנו הילדים להתבגר מהר מאוד. במעברה לא היו לנו משחקים. נאלצנו להמציא את המשחקים שלנו לבד. שיחקנו במשחקים כמו שבע אבנים, הקפות, קלאס, כדורגל – את הכדור הכנו מניירות, קפצנו בחבל ושיחקנו בחמש אבנים. אבל היה גם משחק כנופיות שבו לקחו חלק בעיקר העולים מטריפולי, הם חברו יחד למעשי קונדס.

בית הספר

בית הספר של המעברה שכן במספר בדונים. זה לא היה בית ספר במתכונת שמוכרת כיום, לא היו בו מעבדות, ספריה, אולם ספורט וכדומה. היו רק כיתות לימוד. הבדל נוסף היה שהרכב התלמידים לא היה אחיד, בכיתה אחת אפשר היה למצוא ילדים בני בגילאים שונים שקובצו לכיתה אחת בהתאם לרמת הלימוד שלהם.

אמי החליטה לרשום אותי לבית ספר שהיה במרחק של 3 ק"מ מהמעברה, בית ספר עירוני של הרצליה – ביה"ס ברנר. אמי חשבה כי בבית ספר זה תהיה באפשרותי לקבל חינוך טוב יודע וידע נרחב. בבית הספר קיבלנו ארוחת בוקר, דבר שמאוד אהבתי. זכור לי היטב כי ביום הראשון ללימודים המורה לקחה אותי והושיבה אותי לצידה בארוחת הבוקר, וזאת מכיוון שהגעתי מהמעברה ולא כשאר ילדי הכיתה שהגיעו ממרכז הרצליה. המורה למעשה ביקשה לבחון מקרוב כיצד אני אוכל והאם אני מסתדר. הייתי תלמיד מצוין ושקדן והשתלבתי יפה עם הילדים. כולם אהבו אותי, גם המורים. אני ואחד מאחיי הלכנו לבית הספר בעיר ואילו שאר האחים למדו בבית הספר אשר היה במעברה.

עוברים דירה

לאחר ארבע שנים במעברה, האוכלוסיה במעברה החלה להצטמצם בהדרגה. למשפחות הוצעו פתרונות דיור מהסוכנות היהודית בצורות ישוב שונות – בישובים עירוניים, בישובים חקלאיים ובעיירות פיתוח שהחלו להיבנות.

אח של אימא, שהיה ותיק בישראל, אמר לאבא שלי שיבקש לגור בתל אביב או בקרבת מקום לתל אביב. לאחר הצעות רבות להוריי הם הסכימו לעבור לשכונת נווה ישראל, שם עברנו לגור ממעברת הרצליה. מעט המטלטלים שלנו הועמסו על הטנדר ונסענו למקום מגורינו החדש. תחילה הציעו לנו בית בשיכונים ואת זה אמי לא רצתה, הוצע גם בית קרקע עם חלקת אדמה קטנה, אך הוא היה יקר משמעותית מהבית בשיכון. אמי לחצה מאוד על אבי לקחת את הבית הזה. אבי השתכנע והם קנו את דירת הקרקע שהייתה ביתם עד ליומם האחרון. אמי היתה אישה חרוצה מאוד, עבדה במשק בית אצל זוג הולנדי, להם הייתה גם מבשלת אוכל פרסי. המשפחה שאצלה עבדה אהבה אותה מאוד והם ראו בה כבת. כשעברנו לבית החדש לא היה לנו חשמל או גז ואימא עודדה אותנו שהכל בסדר:  "העיקר שיש לנו קורת גג" .

בשל המעבר, קיבלתי מהוריי מתנה שרציתי זמן רב – אופניים, איתם נסעתי מדי יום לבית הספר. מהפן החברתי היה לי קשה בשכונה החדשה, לא הצלחתי להתחבר עם הילדים החדשים מהשכונה וחבריי נותרו החברים מבית הספר.

סיום  בית ספר עממי (כיתה ח')

סיימתי את הבית הספר עם ציונים טובים מאוד, חשבתי – לאן אני פונה כעת? בעיתון ראיתי במקרה מודעה על בית הספר הימי, זה קסם לי, חיי פנימייה, למרות שהיה לי טוב בבית. הלכתי לראות מספר פנימיות לבד, ההורים היו עסוקים בעבודות והישרדות היום יום ולכן הלכתי ממש לבד להתרשם. בחרתי את בית הספר הימי במכמורת, וזאת מכך שמאוד קסמה לי הקרבה לים והסירות. הם קיבלו אותי מיד, ללא מבחני קבלה וזאת מכיוון שהייתה לי תעודה מאוד טובה. הרגשתי גאה בעצמי וכך גם הורי היו גאים בי מאוד.

השירות הצבאי היה בהמשך ישיר לבית הספר הימי, שירתי בחייל הים במשחתות.

מרבית שנות העבודה שלי היו בחברת "דן". התחלתי בשנת 67 כנהג ובמהלך השנים ביצעתי תפקידי ניהול מגוונים, דבר שהסב לי עניין רב.

המשפחה באיראן ממתינים לעלייה

הזוית האישית

סבא יענקלה: הקשר הרב-דורי היא תכנית חשובה, שמהווה הזדמנות לקשר אינטנסיבי ובלתי אמצעי בין הדורות ומגשר על הפער ביניהם. סיפורי קורות החיים של בני דורי משולבים בשנותיה הראשונות של המדינה. אשר על כן, הייתה לי חוויה מרגשת ומעוררת השראה להעביר את זיכרונותיי כילד מעברה בשנות החמישים לנכדי. אני רואה בכך ערך עליון בלימוד והבנה של חיינו בשנים האלו למול חיי השפע של נכדי. . מה נשאר לי מהילדות במעברה: "במעברה למדנו נחישות ולהיות עצמאיים. העוני לימד אותנו פרק חשוב בענווה וצניעות. ערכים אלו, של ענווה וצניעות ומוסר עבודה גבוה, היו אבני היסוד של חיי ואותם השתדלתי להעביר גם לשלושת ילדי".

בר הנכד: מאוד נהניתי בהכנת סיפור התיעוד עם סבא יענקלה, למדתי עליו הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליהם והכרתי אותו מקרוב. סבא, הסיפורים שלך עוררו בי השראה רבה. אהבתי במיוחד שסיפרת לי על הימים בבית הספר היסודי ואיך קיבלו אותך בצורה מכבדת למרות שהגעת מהמעברה והיית שונה מילדי הרצליה האחרים, וניתנה לך הזדמנות שווה.