מאגר סיפורי מורשת

שמי יבגניה חייקוב, נולדתי בשנת 1969 במוסקבה, במחוז צאריצינו, שם נולדה גם אחותי אניה. לא אהבתי אותה, בילדותי, לא אהבתי אותה בכלל, היא הייתה נטל עבורי, ההורים שלי תמיד ביקשו ממני לקחת אותה לטיולים איתי, אמרו: "היא קטנה תני לה את זה, תן לה את זה". כשאחותי הייתה מאוד קטנה, מרוב קנאה הכיתי לה בראש. הייתה גם תאונה שקשורה לאחותי: כשהייתי קטנה אימא ​​השאירה את אחותי איתי בעגלה. התרחקתי קצת ואז זו הייתה הפעם הראשונה שפחדתי עליה: ראיתי משאית ופחדתי שהיא תדרוס את העגלה, למרות שהוא בקושי היה יכול לדרוס, אבל רצתי וכשהתחלתי לגלגל את העגלה כדי להוציא ואתה משם, בטעות סובבתי אותה והיא נפלה עם אחותי. אבל הכל הלך כשורה, עכשיו אניה היא האדם היקר לי ביותר, אני אוהבת אותה מאוד.

‎ הייתה לנו דירה שהייתה רגילה בימי ברית המועצות. אימא, אבא ואני גרנו בה. אין הרבה מה לומר על הדירה כי היא הייתה מאוד פשוטה. אחר כך עברנו לרובע קראסני סטרויטל, שם הייתה לנו חצר ליד הבית בה התכנסנו עם חברים ונהנינו עד הערב. לא היו תחביבים מיוחדים באותה תקופה, בעצם לא יכלו להיות כי בבוקר ההורים שלנו האכילו אותנו, אחר כך הלכנו לטייל בחצר במשך כל היום, באנו עייפים, אז לא היו טלפונים, אז בעצם הלכנו מהבוקר עד הערב וקראנו לחברים שלנו, כך שהלכנו אליהם לבית ושאלנו את הוריהם אם הם יכולים ללכת לטייל. כמעט תמיד היו עונים שלא, כי הם עושים שיעורי בית.

יחסי המשפחה היו טובים. מאוחר יותר עברנו לצ'רטנובו, שם היינו גרים עד שעלינו לארץ. גם אני זוכרת איך נהנינו בחופשת קיץ, כל המשפחה נסעה עם אוהלים לטבע להירגע, שרנו שם שירים, למדנו לנגן בגיטרה, הלכנו לקטוף פטריות, אחותי ואני לא הכרנו את כל סוגי הפטריות, אבל היו כמה סוגים שהכרנו, ואם לא ידענו אז שאלנו את אימא שלנו, היא הייתה מקצוענית בפטריות. מסורות משפחתיות היו שבכל החגים ניסו להתאסף עם כל המשפחה. תמיד נחנו יחד. אהבתי לשחק שח עם אבא ואימא שלי, בחופשה אני, אניה (אחותי) ואבא דגנו ביחד בנהר. אבא בישל לחמניות כרוב ודגים ממולאים טעימים מאוד. אימא של אימא שלי אפתה פשטידות טעימות מאוד.

סבא רבא, סבא וסבתא מצד אבי, היו שניהם מהעיר ניז'ין שבאזור צ'רניהיב באוקראינה. בזמן הרעב, אבא קיבל רבע כוס חלב כל יום כדי שהוא יוכל לפחות איכשהו להתחזק בגלל הזמנים לא היו קלים. אחר כך אבי ומשפחתו עברו למוסקבה. לא היו להם דרכונים, הם היו מהגרים בלתי חוקיים, ואז סבא רבא שלי הוכנס למחנה סטאליניסטי, שם הוא מת, לפחות אנחנו חושבים שכן.

מצד אמי, סבא שלי נולד בריגה, ואז הוא הכיר את סבתא שלי באחד מאזורי מוסקבה. נולדו להם שלושה ילדים, אבל אז גם סבא נתפס בגולאג בגלל שהוא היה מריגה וחשבו שהוא גרמני, אבל הוא בילה שם רק שנה ואיכשהו קיבל "הַחוּצָה". טוב, אז בואו נחזור למשהו יותר נחמד: כעבור בערך עשר שנים התחילו כבר יחסים בין גברים ונשים, הגברים היו מזמינים נשים לסרטים ופשוט הולכים לטייל. אבל אני פגשתי גבר, שהוא עכשיו בעלי. הכרנו כשעברתי את דמות האווירובוטיקה, הוא היה בנו של הטייס והוא בעצם עזר לי לחגור חגורת בטיחות וכדומה. אחר כך היינו חברים, ורק כעבור שלוש שנים החלטנו להיות זוג.

אחרי שהתחתנתי עם בעלי, נולד לנו בן, שמו דוד. כבר כשהוא נולד ואפילו לפני זה, חשבנו על עלייה לארץ. ‎עשינו עלייה בשנת 2014, היו כמה סיבות: הראשונה הוא כי בשנת 1998, כאשר אני הגעתי לישראל לראשונה, התאהבתי אז במדינה זו, אבל מסיבות רבות לא יכולנו לעלות לארץ אז, סיבות משפחתיות. בשנת 2010 כבר הבנתי כי רוסיה תהיה גרועה יותר ויותר, בייחוד לאחר מה שקרה בשנת 2011, כאשר בבן שלי פגע איזה אדם, ברוסיה, הוא אמר שהוא יהודי, וזה חיזק את הרצון לעשות עלייה, אבל הכל היה קשה מאוד, בעלי היה מודאג מהמצב בישראל. רק ב 2014, כאשר התברר כי לא היה אפשר לסבול ולחכות, עלינו לארץ.

העלייה הזאת היתה קלה למדי, כי הייתה מוטיבציה. עם זאת, היו בעיות עם הילד, שהיה באותו זמן בן 13, שעזב את החברים ברוסיה – בית ספר, ספורט, בגלל זה היו בעיות פסיכולוגיות מסוימות. יש לנו מקרה ברור, היה אובדן מעמד אצל בעלי ואצלי, אובדן שנמשך רק במשך שתי השנים הראשונות, אז בעלי עבר את הבחינה לרפואה והחל לחזור למקצוע, ואז מצאתי אני את מקומי. הילד לקח את זה בהדרגה והחל להשתפר בהדרגה.

עשינו עלייה במטוס, כל אחד מאתנו במשפחה קיבל אשרה, בקונסוליה הישראלית במוסקבה, ובתכנית של רופאים טסנו לישראל. ב-18 בנובמבר 2014. הגענו לקיבוץ מרחביה, בתוכנית רופאים, עם החוק הרפואי, גרנו שם במשך שמונה חודשים. אז יצאנו לחיות בנהריה, שם אנחנו חיים עד עצם היום הזה, אנחנו באמת אוהבים את העיר הזאת, אז אנחנו כאן. כעבור כמה זמן התחלנו ללמוד את השפה, קודם למדנו באולפן א'. אחר כך למדנו באולפן הרגיל, אבל בעיקר למדנו את השפה בבית הספר ובעבודה.

כשהיינו עולים חדשים, הרגשנו כמו ילדים, כי לא הבנו מה נאמר לנו, לא יכולנו להגיד כלום, היתה בעיה עם דברים יסודיים, כמו להירשם לרופא, לקנות את הצורך בחנות, הרגשנו כמו ילדים שצריכים לנהוג בהם ידידותית. בהתחלה התגוררנו בקרוואן, במרחביה, עם חדרי שינה קטנים וטרקלין עם מטבח קטן. תהליך הקליטה חלף אותנו בקלות, בהחלט היו לנו בעיות משלנו, המכשולים שלנו, אבל באופן עקרוני, כשאני מסתכלת שבע שנים אחורה, אז אני מבינה שעברנו דרך גדולה מאוד. בעיקרון כבר אין לי שום תחושה ש'הנה אני עולה חדש'. היו שם כמה סיפורים נוגעים כאשר חזרנו, טוב, ב -45 שנות חיים ברוסיה, התרגלתי לעובדה שאתה צריך לחפש בעצמך ולמצוא כל מה שאתה לא צריך לחכות בשבילו לעזרה.

כאשר טסנו לישראל הלכנו לקיבוץ מרחביה, הלכנו לשם כדי לפתוח חשבונות בבנקים עם מדריך וכו', שלבי התאקלמות. אנשים שם הביאו לנו כמה שמיכות, כריות, מנות מזון, למרות העובדה שהיינו מוכנים היטב. עמדתי וכמעט בכיתי כי אני פשוט לא ידעתי שאנשים פשוט יכולים לעזור לך בלי סיבה. כיום אנחנו מנסים לעזור ולתמוך באנשים שעזרו לנו כשהם בגיל מבוגר.

סיפור שני של מחווה מרגשת: זה היה כאשר הבן שלי הלך לצבא כשחזר מהבסיס תחת גשם כבד, ואני איחרתי לאסוף אותו, וביקשתי שהוא יחכה לי בחנות, מתחת לגגון. באה אליו אישה ושאלה: "חייל, למה אתה עומד כאן, אתה צריך כסף, אולי אתה רוצה לאכול? תן לי לעזור לך," הוא אמר: "אימא שלי בדרך לאסוף אותי", אבל היא עמדה איתו עד שהגעתי כדי לוודא שהוא בסדר. וסיפור אחד מאוד נוגע ללב הוא כשהיה יום ההולדת הראשון של הבן בצבא, הם היו בבסיס רחוק מאוד, והיה רק הסגר הראשון. ניסיתי לשלוח עוגה אל הבן שלי, ביקשתי שישלחו אותה מוקדם, אך בני היה צריך לעזוב את הבסיס לפני שהגיעה העוגה. טילפנתי אל מפקד הבסיס והם עמדו והמתינו עד שיגיעו העוגות האלה.

מאז החזרה לישראל כבר למדנו להכיר את רוב הארץ. במיוחד בצפון, אנחנו נוסעים עם המדריך הטוב ביותר שלנו במכונית ואנחנו בעיקר במקומות כמו מדבריה, יהודה, שומרון.

אני חושבת שמצאתי את האושר, אני מאושרת וזה הכי חשוב.

הזוית האישית

דניאלה: התכנית הזו היא חשובה, כדי לדעת, כדי לזכור, לי היה מאוד מעניין לדבר עם דודה שלי ולשמוע על העבר שלה, אני שמחה מאוד שעשינו את התיעוד הזה.

דודה יבגניה: היה לי כיף ולפעמים קשה לזכור את העבר שלי, אבל זה היה מושלם לזכור את כל זה ולספר, לדעתי התכנית הזו מעניינת וחשובה.