מאגר סיפורי מורשת

שמי איתי דקל , השתתפתי בשנת הלימודים תשפ"ג בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי תמר דקל, אשר נולדה בישראל בשנת 1951.

סבתא סיפרה את סיפור חייה  האישיים מילדות ועד היום, על סבא ישראל דקל ז"ל, על הוריה ניצולי השואה ועלייתם לארץ ישראל: אני תמר דקל לבית רוזנברג מתעדת כאן את סיפור חיי. אימי קלרה רוזנברג לבית וייזר נולדה בשנת 1923 בנוביסד  שבסרביה. אימי במלחמת  העולם השניה שרדה את מחנה אושוויץ שבפולין.

אבי ננדור רוזנברג, נולד בשנת 1909 בבודפשט  שבהונגריה, לפני ואחרי המלחמה התגורר גם בנוביסד. אבי שרד את מחנה הריכוז מַאוּטהַאוּזֶן שבאוסטריה ואיבד בשואה את ילדיו וכל משפחתו.(סרביה הייתה בעבר חלק מהרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה).

הוריי אינם בחיים. אבי הלך לעולמו ב 1981, אימי הלכה לעולמה ב 2008. הוריי הכירו לאחר מלחמת העולם השניה ובשנת 1947 נישאו. בשנת 1948, שנה לאחר נישואיהם הוריי עלו לארץ ישראל  יחד עם הוריה של אימי.

בהגיעם לארץ נשלחו למעברות בבאר יעקב שם התגוררו תקופה קצרה ועבדו בקטיף תפוזים. בהמשך העבירו אותם לעיר לוד קיבלו בית שננטש ע"י הערבים, בית עם שני חדרים ומטבח משותף (חדר אחד לנו וחדר לסבא וסבתא שלי) השירותים היו בחצר. עם השנים הגדילו את הבית וכמובן הוסיפו שרותים תקניים. הייתה להם חצר ענקית עם  עצי תותים, עצי גויאבות, ענבים, פרחים אותם טיפח סבא שלי. אבי עבד במקצועו סנדלר, אימי עבדה במשק בית.

בשנת 1949 נולד אחי – מיכאל /מיקי,  בשנת 1951 נולדתי אני. היינו משפחה קטנה: הורים, אחי ואני וסבא וסבתא מצד אמי. ללא דודים ובני דודים.

בשנות ה- 50 הייתה בארץ תקופה צנע, כל משפחה קיבלה הקצבת תלושים לקניית מזון. ומי שהגיע לארץ לאחר מלחמת העולם השניה ידע להעריך כל פיסת חיים ומצרכי אוכל מוקצבים.

ילדותי היתה בשנות ה 50 -60,  והמשחקים שלנו כילדים היו בעיקר בחוץ ברחוב עם ילדי השכונה, תופסת, חמש אבנים, קפיצות בחבל,  קלאס ועוד. במבט לאחור יש געגוע לאותה תקופה של שנות ה 50-60  ויש לא מעט חוויות שנחרטו בזיכרון. 

אני דור שני לשואה, גדלתי בתוך הכאב שנשאו הוריי ללא מילים. במבט לאחור זה לא היה קל, ולא מעט השפיע על חיי בתקופות שונות, על חלקם התגברתי חלקם נשארו ולמדתי לחיות איתם.

לימים בשנת 1964 הורי החליטו לעזוב את לוד ולעלות צפונה לגליל, לישוב נצרת עילית (היום נוף הגליל) עיר יהודית שנבנתה ב 1957 וכאן לנסות את מזלם בפרנסת המשפחה. לא גדלתי על שפע, אבל גדלתי על אהבה ללא מילים, העניקו לי מהמעט את המקסימום ולמדתי להעריך את מה שיש גם אם זה מעט. סיימתי בי"ס יסודי בנצרת עילית, תיכון עשיתי בפנימיה החקלאית – כדורי, ולמדתי פקידות – בבית הפקיד בחיפה.

משנת 1969 התחלתי לעבוד עד שנת 2013. רוב שנות עבודתי היו כמזכירה בתיכון.

בשנת 1969 הכרתי את סבא ישראל  דקל ז"ל (לבית נודלשטוק), סבא ישראל נולד בשנת 1947 ברוסיה, בשנת 1961 עלה לישראל יחד עם משפחתו והשתקעו בנצרת עילית. התגייסתי לצבא בשנת 1970 לחיל הקשר, לא שירתי שרות מלא כיון שנישאתי. התחתנו ב- 15.12.1970  כשאני בת תשע עשרה וישראל ז"ל בן עשרים וארבע. שנינו עבדנו, סבא ישראל ז"ל  עבד בתעשייה הצבאית בתפקיד מנהל המטווח,  אני עבדתי כשש שנים בבנק דיסקונט, וכשלושים וחמש שנים כמזכירה במכללה/תיכון עד צאתי לפנסיה ב- 2013.

הבאנו לעולם שלושה ילדים בנים, בשנת 1973- נולד ערן,  בשנת 1975- נולד יניב, ובשנת 1979 – נולד טל. נכדים להוריי ששרדו את השואה, והיה זה האושר הגדול בחייהם, ומעין הוכחה שעל אף שהגרמנים במלחמת העולם רצו לחסל את היהודים, הוריי שרדו והצליחו לבנות משפחה קטנה חדשה. מסתבר שהחיים מלאים בהרבה רגשות שמתערבלים בליבנו/בגופנו אהבה, אושר, כאב, עצב, שמחה, בכי, כעס, שכול…

ואז… ב- 27.09.1983, ליבו של סבא ישראל ז"ל נדם, נשאר צעיר לנצח בן שלושים ושש וחצי. אחרי שלוש עשרה שנות נישואים. לצערי  ישראל לא זכה לראות את ילדיו צומחים גדלים מקימים משפחות, לא זכה להיות סבא לנכדיו ונכדיו לא זכו בסבא ישראל.

נותרו שלושה ילדים קטנים יתומים מאב, ואני אלמנה צעירה בת שלושים ושתיים, נושאת בתוכי את הכאב של ילדיי אך ללא מילים. החיים ממשיכים ולעיתים מטלטלים. אבא הוא דמות חזקה שחסרה לילדים לא פחות מאימא, גם אבא יש רק אחד. הילדים גדלו ושניים מהם נישאו. יניב נישא למיכל – ולהם שני ילדים ליה ואיתי.  טל נישא לנטלי – ולהם שני ילדים טליה ושירה.  המשפחה שלי גדלה, זכיתי בארבעה נכדים מקסימים שממלאים את חיי באושר.

בשנת 2013 הגעתי לגיל פרישה והתחלתי הכנות ותכנונים לחיים החדשים בפנסיה, בילוי עם הנכדים, התנדבות, טיולים, הרצאות ועוד, ואז…  השמחה נגדעת ב- 17.03.2013 בני ערן (רווק) חלה בסרטן – לוקמיה, ונלחם על חייו במשך חמישה עשר חודשים קשים כולל טיפולים קשים והשתלת מוח עצם, ב- 28.5.2014 ליבו, קולו והחיוך שתמיד נסוך על פניו נדמו, והוא נשאר צעיר לנצח בן ארבעים ואחת.. שלושים שנה ערן שלי נשא את כאב היתמות בשקט בשקט, יש שאומרים שיש חיים אי שם בשמיים, ואולי סוף סוף הוא פוגש את אבא שהיה חסר לו כל כך הרבה שנים. (מי שמאמין). שוב כאב עז שמטלטל את השקט והשלווה בחיי.                       

אני נאחזת באושר של חיי שהם נכדיי אבל זה לא מספיק, העצב, הכאב והגעגוע חזקים מהכל. וכן, שואבת את כוח ההישרדות מאמי ואבי ששרדו את השואה. 

הזווית האישית

סבתא תמר: תוכנית קשר רב דורי הינה תוכנית יפה, מעניינת, וגם מטלטלת (אותי) לנבור בתמונות בזיכרונות ולגעת בכאב שנמצא יום יום… יחד עם כל המערבולת הזו, שמחתי להשתתף עם נכדי איתי בתוכנית שבונה ומחזקת את הקשר בינינו.

איתי: שמחתי מאוד להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, הקשבתי לסבתא שסיפרה את סיפור חייה מילדות ועד היום. הסיפור של סבתא ריגש, העשיר ויצר בינינו חיבור חזק יותר.