מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת התכנית אני מתעדת את סיפורה של סבתי זיוה, לצורך התיעוד ערכתי ראיון המצורף כנספח למטה.

סבתא זיוה מספרת על ילדותה בקיבוץ רמת השופט:

"שמי זיוה, נולדתי בשנת 1940 בבית חולים "הדסה" בתל אביב לבית משפחת שפיצר. קראו לי זיוה בגלל שבאותה שנה ירד המון-המון גשם ופתאום ביום שאני נולדתי, זרחה השמש, פסק הגשם, וכך זכיתי בשם שלי. אנחנו ארבעה אחים במשפחה. שתי אחיות ושני אחים, אני הבוגרת. אחי ראובן נולד ארבע שנים אחרי, אחותי חווה צעירה ממני ב-10 שנים, אחי אלון נולד, כשהייתי בת 17. הוא צעיר ממני בשבע עשרה שנה.

סבתא מספרת על קיבוץ רמת השופט

"רָמַת הַשּׁוֹפֵט הוא קיבוץ ברמות מנשה, מתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, שנוסד ב-2 בנובמבר 1941". בשנה הראשונה כשהקימו את קיבוץ רמת השופט,  הילדים נשארו ברחובות, בגבעת הקיבוצים, כי במקום שהקיבוץ עלה בו על הקרקע, לא היה כלום רק אבנים, המון אבנים ושום דבר. היה צריך לסקל את כל האבנים, לסלק אותן ולהקים מבנים ולהקים את כל התשתיות, מים וחשמל וכל הדברים האלה, זה לקח המון זמן ולכן בהתחלה נשארנו ברחובות. רק אחרי יותר משנה הילדים והאימהות באו לקיבוץ. בהתחלה גרנו באוהלים, ואחר כך עברנו (הילדים) לבית ילדים. כל השנים גרנו (הילדים), לא בבית ההורים אלא בבית ילדים.

בקיבוץ, מהרגע שתינוק נולד הוא היה נכנס לבית תינוקות, הייתה מטפלת, אפילו שתיים, היה צריך שם טיפול ביום ושמירה בלילה. האימא הייתה באה להניק את הילד בהתחלה, אבל אחרי שהאימא גמרה להניק, מי שטיפל בילד ונתן לו אוכל במהלך היום, זה הייתה המטפלת.

אצלנו בקיבוץ, לא הייתה שום הפרדה בין בנים ובנות. ההיפך, בקיבוץ חשבו שבנים ובנות או גברים ונשים הם שווים באיכויות שלהם, וכל אחד יכול לעשות כל דבר וכך גדלנו ביחד, בנים ובנות ביחד. אפילו בחדרים שגרנו, בבית הילדים, אם היו ארבעה ילדים בחדר, בהחלט יכלו להיות שתי בנות ושני בנים.

בקיבוץ של פעם, ילדים גדלו בבתי ילדים. פעם ביום בין ארבע לשבע אם אני זוכרת טוב, היינו הולכים לחדרים של ההורים ואז ההורים היו לגמרי פנויים להיות אתנו. בבוקר הם עבדו, בערב לפעמים היו שיחות קיבוץ, היו כל מיני פעילויות תרבותיות של המבוגרים, והילדים היו להם הפעילויות שלהם בבתי הילדים. כל יום בין ארבע לשבע, היינו הולכים לחדר ההורים. זה לא אומר שהרבה היינו שם. כשקצת גדלנו היינו יוצאים הרבה פעמים החוצה לחצר ומשחקים שוטרים וגנבים ומחבואים ומחניים, כל מיני משחקי כדור וכן, היינו ילדים של חוץ כזה. לא היו משחקים של היום ובטח לא מחשבים ולא טלפונים ומאחר וגדלתי לתוך זה, לא הכרתי שום דבר אחר, אז לא ראיתי בזה שום דבר רע".

שאלתי את סבתא שלי, בצורת חיים זו, אם היה איזה מקרה שילד קרא למטפלת אימא?

וסבתא סיפרה: "לא זכור לי מקרה כזה. בהתחלה, אף אחד לא קרא לאף אחד "אימא" ו"אבא", למה? את זה אני לא יודעת. אז ככה גם לא קרה שקראנו למטפלת "אימא" כי לכולם קראו בשמות שלהם. אני חושבת שרק מגיל 6 או 7, התחלתי לקרוא להורים שלי "אימא" ו"אבא". למה? לא יודעת. למה דוקא בגיל 6-7?  כנראה משהו השתנה באווירה הכללית ופתאום הבינו שכל אחד, גם אם הילדים גרים ביחד, בעצם כל ילד שייך לזוג ההורים שלו ולא לכולם, ולא לקיבוץ כולו.

היו הורים שלא רצו שהילדים יהיו בבתי ילדים, אבל אז, בשנים הראשונות של הקיבוץ, מי שלא רצה את זה אז לא היה יכול להישאר בקיבוץ. לא הייתה סובלנות לדעות אחרות. מי שלא קיבל את זה, היה מוזמן לעזוב את הקיבוץ.

קישור לקובץ הראיון המלא של נעמה עם סבתא זיוה 

הזוית האישית

נעמה: היה לי מעניין לשמוע את הסיפורים של סבתא. חלק הכרתי וחלק היו חדשים.

תמלול ראיון: נעמה וזיוה הקשר הבין דורי, 13 באפריל 2018