מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה ובחרתי לתעד את זיכרונותיו של סבי מאיר וינינגר שעלה לארץ באוניית מעפילים.

סבי מאיר נולד בי"א כסלו תש"ה, בסטלינגרד, שברוסיה לאימא חיה ואבא משה.

משה (אביו) התגייס לצבא הרומני, ולאחר שחלה בדיזנטריה השתחרר מהצבא הרומני וברח מפני הנאצים לרוסיה יחד עם אשתו ואף התגייס לצבא הרוסי.

לאחר מלחמת העולם השנייה מאיר ומשפחתו חזרו לרומניה לעיר בשם צ'רנוביץ לחפש קרובים שאולי שרדו את המלחמה. מצ'רנוביץ נסעו לבורגס ומשם עלו על אוניית מעפילים לישראל, שנקראה "מדינת היהודים."

כשהגיעה לחופי ישראל נערך קרב ממושך עם הבריטים- אשר בסופו גורשה מדינת היהודים (למעט אנשים חולים אשר קיבלו טיפול בחופי ישראל וגורשו לעתלית) למחנות המעפילים בקפריסין.

העלייה לארץ ישראל באוניית "מדינת היהודים"

בתחילת שנת תש"ח עלו מאיר (אז בן 4), מנחם (אחיו הגדול) והוריהם על אוניית מעפילים שנקראה "מדינת היהודים." האונייה הפליגה מבורגס שבבולגריה לארץ ישראל. כשהגיעו לים התיכון, מטוס בריטי גילה אותם, אך הבריטים לא נגעו באונייה עד הגעתה לשטח ישראל.

ב- 2 באוקטובר, כשהגיעה האונייה לישראל, התקרבו אליה משחתות בריטיות והאונייה, שהייתה בעבר שוברת קרח, נכנסה בהן. המכה שספגו הבריטים הייתה קטנה והם המשיכו להתקדם לעבר האונייה.

חיילים בריטים עברו מהמשחתות אל אוניית המעפילים, כאשר על האונייה התחיל קרב בין המעפילים לבריטים. המעפילים זרקו על הבריטים קופסאות שימורים שהבעירו ואילו הבריטים זרקו עליהם פצצות גז מדמיע והצליחו להכניע את האונייה.

סבא מאיר מספר: "אחד הרגעים המרגשים ביותר שזכורים לי מאוניית המעפילים היה הרגע בו כבר נוצחנו ע"י הבריטים ומשחתה בריטית גררה אותנו לנמל חיפה, לפתע נשמעה צעקה מהסיפון: רואים את הכרמל! רגע אחד כולם עלו לסיפון, מאות אנשים!. מצידנו האחד משחתות בריטיות ומצדנו השני הכרמל. ביחד עמדנו כולנו ושרנו את המנון התקווה. כל הרעשים נדמו, הבריטים עצרו ממלכתם, עמדו דום והביטו בנו בשתיקה".

סבא מאיר מספר: לא כל כך הבנתי את עוצמת האירוע בעלייה לא"י ע"י העלייה הבלתי לגאלית כי לא הבנתי כל כך מה זה אומר לעלות לארץ ישראל אז, למרות ששמעתי הרבה את העניין של ארץ ישראל, אבל זה לא אמר לי יותר מדי כי הייתי קטן (בגיל ארבע) אבל אני כן זוכר קטעים מסוימים.

אני זוכר שלפני שהבריטים תפסו אותנו ואימא שלי אמרה לאחי לא לקחת סוכריות על מקל מהחיילים הבריטים, כי הם כבשו אותנו ולא רצינו מתנות מהם. אחרי שהבריטים תפסו אותנו התחלנו לזרוק עליהם קופסאות שימורים (לא נכנענו!!) כמובן שלא נישכח את הרגע ההיסטורי שבו ראינו את הכרמל…

החיים בקפריסין והעלייה לארץ

כאמור, לאחר שהבריטים הכניעו את האונייה שבה משפחתי ואני היינו גורשנו לקפריסין. בקפריסין שיכנו את מאיר ומשפחתו באוהלים צמודים לים, בים כמובן יש גאות ושפל וכפי שסבא מאיר מספר שלעיתים היו בקרים בהם מצאו את עצמם מוצפים במים.

היה רעב במחנה המעצר והתשלום נערך על ידי תלושי מזון שחולקו ע"י הבריטים, עד כדי כך המצב היה עגום שאימו של מאיר מכרה את טבעת הנישואין שלה תמורת תלושי מזון.

באדר תש"ח עלו סבא מאיר ומשפחתו לארץ.

סבי מאיר מעיד שהתנאים במחנה המעצר לא היו כל כך קשים. ממה שהוא  זוכר כילד היחסים בינם לבין החיילים הבריטים, לא היו כל כך גרועים. הם נתנו לשמור שבת, ללמוד, התקיימו אירועים תרבותיים והיו גם שליחים מארץ ישראל. סבי זוכר שליהודים העצורים כל הדברים האלה לא היו כל כך משמעותיים, כי כל מה שרצו זה לעלות לארץ ולא להישאר בקפריסין.

המשפחה של סבי הגיעה לארץ כנראה על חשבון הסרטיפיקטים שהבריטים אישרו עוד לפני הקמת המדינה. הם שוכנו בבית עולים בנתניה. כאמור, התקופה הייתה לפני הקמת המדינה והייתה מתיחות בין הבריטים, הערבים והיהודים ובעקבות כך היו הפצצות על ערים בישראל, ביניהם נתניה. סבא מאיר מספר כי היו רצים לפרדסים כל פעם שנשמעה אזעקה.

בה' באייר תש"ח הוכרזה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וגם סבי מאיר השתתף בחגיגה- את הכרזת האו"ם שמע יחד עם כולם מרדיו שהביא אחד השכנים, ההתרגשות הייתה רבה והוא מספר שכולם פרצו בצהלות שמחה. לאחר הקמת המדינה עברה המשפחה לחיפה. באותה תקופה רוב האנשים שישבו בארץ היו פליטי חרב, שעברו את השואה ולא באו עם הרבה כסף בכל מקרה אך למרות המצב הכלכלי הקשה, סבא מאיר מספר כי כולם היו מאושרים בחלקם.

סבא שלי גוייס לנח"ל בצבא – ל"גרעין נח"ל" הוא התחתן עם סבתא שלי רחל ונולדו להם שלוש ילדים: מירית, עדה, אורי (אבא שלי). לאחר מכן המשיך לשליחות בטורונטו שבקנדה בישיבת בני עקיבא שהייתה בתהליכי הקמה. הם חזרו לארץ ונולדו להם עוד ארבעה ילדים בן ושלוש בנות נעמה, חגי, צופית, דורית

בהמשך הם עברו לגור בקריית מוצקין ומשם לקדומים שם עזר להקים ישיבה תיכונית ואת אולפנת 'להבה'.

סבא מאיר מספר על תפקידו בנח"ל: "שירתי בגרעין הנח"ל ובאמת הקמנו היאחזות במעלה הגלבוע, שלימים הפך להיות יישוב קבע מעל הגלבוע שקיים גם היום לדעתי בתור קיבוץ או יישוב. אחר כך הלכנו לעזור להקים את קיבוץ בארות יצחק ולאחר מכן כל אחד פנה לדרכו".

לגבי השליחות שיצא אליה לטורונטו הוא מוסיף: "הייתי בן שלושים ושתיים, שנה לפני שהגענו הוקם שם ישיבת בנ"ע בטורונטו ונסענו לשנתיים ללמד שם. וכמובן שהמטרה בטורונטו הייתה להקנות חינוך ציוני לארץ ישראל וכמעט כל התלמידים שלימדנו בתקופתנו עלו ארצה או שבאו לביקור בארץ (משפחה, לימודים וכו…)".

לאחר השליחות בטורונטו סבא מאיר ממשיך לתאר: "היה לנו ממש טבעי עם כל החינוך שקיבלנו והעברנו שיש צורך שנגור בשומרון, מצוות ישוב ארץ ישראל, נכון שיש קשיים אבל באמת מאז ומתמיד היו קשיים. כמו ששתי הדודות שלו נפגעו מירי צלפים פלסטיני".

הוא מודה שהוא לא פחד יותר אחרי הפיגוע מאשר לפני, טענתו הייתה שתמיד היו פיגועים (לפני כן הייתה אינתיפאדה אפילו יותר קשה) הוא חונך לאמונה שארץ ישראל ניקנת בייסורים, ובאמת בכל מקום יש פיגועים וסכנות לא רק בקדומים. הוא סיפר שהוא היה מפקח בישיבות בנ"ע ואולפנות ברחבי הארץ.  וכיום הוא עוזר להקים תוכניות (ברשת בני עקיבא כמובן) תורניות לקידום תורה ועבודה.

סבא מסיים ואומר שהנחת מהמשפחה גדול. נולדו לו ולסבתי רחל שבעה ילדים ו-35 נכדים וחמישה נינים, להודות לה' וגם היום הם לא מוותרים על ביתם בקדומים.

הזוית האישית

סבי מאיר: ישנו ערך חשוב מאוד בלספר את סיפור העליות והקמת מדינת ישראל. הנכדים צריכים לדעת מה עבר הדור של הסבים והסבתות שבנה את המדינה ולהמשיך ליישבה כי אין לנו ארץ אחרת.

אלה: התרשמתי עמוקות מזיכרונותיו של סבי מאיר. ההתמודדויות שהוא ומשפחתו עברו כדי להגיע לארץ ישראל לא היו קלות ובכל זאת הנחישות, החינוך לאהבת הארץ והאומץ להילחם על מה ששלך ראוי להערצה. לכן חשוב שהדור שלנו ילמד מדור המייסדים ערכים של תורה ואהבת הארץ.