מאגר סיפורי מורשת

שלום וברכה, שמי מיכל מרים אייכנברונר מתגוררת כיום בנתיבות, נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה, יש לי תעודת לידה מקורית ממרוקו. הגחתי לאוויר בשנת 18.08.1948

מסלול העלייה, באנייה ממרוקו לאיטליה, היינו כמה משפחות יהודיות שהכרנו, משפחתנו קיבלה חדר מפואר לכל שני אנשים. אני בתור ילדה סקרנית ירדתי לקומת המרתף רציתי לראות איך שם האנשים מרגישים, קיבלתי סחרחורת, בחילות, הרגשתי רע מאוד. מיד עליתי לספר להורים, ואבי סיפר לנו ששילם הרבה כסף לחדרים באנייה באופן פרטי.

אחרי שהות של כמה שנים עלינו לארץ ישראל, בשנת 1962 מאיטליה, שם גרנו בנפולי על שפת הים. יום יום ירדנו ועלינו על סירות שיט עם משוטים, זה היה כף אדיר. זכורה לי אפיזודה מעניינת וסיפרתי זאת לילדים בגן בתור גננת לשעבר. ביקשתי באופן מיוחד מאבא להיות ערה כל הלילה וביצעתי זאת ישבתי על המזוודה כדי לצפות בזריחה של ארץ ישראל, התרגשתי מאוד.

כשהגענו לארץ, רצו לשכן אותנו בדימונה, אך אבי התנגד נחרצות והתעקש לגור אך ורק בתל אביב. בסופו של דבר אחרי המתנה ארוכה קיבלנו דירה ברמת אביב בקומה רביעית ללא מעלית.

הורי, רשל ז"ל, ומימון בן דוד ז"ל: אמי הייתה תופרת במקצועה ואבא ניהל בית חרושת של נעליים אורתופדיות שהיו שותפים בו גיסים ודודות שעבדו בו. אבא סיפר לי שבזמנו הכינו נעליים לחיילי אס.אס. בזמן מלחמת העולם.

יש לי זיכרונות טובים מבית אבא ואמא. אמי תמיד שרה במטבח תוך כדי עבודה, אישה מאוד עדינה ויפה מטופחת ונקיה. היא הייתה תופרת מדופלמת שתפרה לנו את בגדינו. אבי היה אורתופד במקצועו, בעל בית חרושת לנעליים, שם החברה "דרבי" כל הדודים עבדו בשותפות, והיה לנו סניף גם בצרפת. אבי היה מסרטט את גודל הרגל ולפי זה יצרו לנו נעליים בהזמנה אישית. אני נהגתי להזמין דוגמא וצבע ובפרט אהבתי נעלי לק לשבת. אבא לקח כל שבוע לפי התור ילד אחר, היו לי ארבעה אחים כולל הבנות, לבית קפה, קנה לנו עוגה ושתיה, אז קרו לזה מיץ הזהב. קבלנו תשומת לב מרבית.

סבי מצד אבי היה צדיק מעוטר בזקן, וסבתי הייתה עקרת בית וגם היא צדיקה שכסתה את ראשה. היא הייתה אישה יפה עם עיניים בהירות והתגוררו בחצר משותפת כמה משפחות יחד. היו שם בעלי מלאכה למיניהם ובישלו יחד את ארוחותיהם. מצד אמי, סבא מרדכי וסבתא זוהרה, גרו גם הם בקזבלנקה ולשם תמיד היו הורי שולחים אותי בזמן שאמי הלכה ללדת. אהבתי מאוד להיות שם, הייתה מכונת תפירה קטנה ונהגתי לתפור בגדים לבובות.

סבתי הייתה אישה עם הרבה הומור וגם הם גרו בחצר משותפת. מאוד אהבתי להגיע לשם. הם גרו סמוך לבית הכנסת ותמיד סקרן אותי לראות יהודי זקן שמשום מה חשבתי אותו לאליהו הנביא. השכנים ממול היו חלק מתזמורת ידועה ונהנתי לשמוע אותם מנגנים בכל מיני כלי נגינה, זה היה מרתק בתור ילדה קטנה.  כאמור צעדנו רגלית לבית ספר ולא היה זמן לפטפוטים כדי שלא נאחר. איחורים גררו עונשים.

אבי מדי פעם לקח אותנו למרחבים פתוחים לכפרים, לחוות. נסענו הרבה לים, שם היו אהלים קבועים עם שלחן וכסאות, וכן חדר פרטי לרחצה ולהלבשה. את האוכל הבאנו מהבית ונשארנו יום שלם.

סבא וסבתא מצד אמי עלו לארץ ישראל, ומצד אבי רק הסבתא עלתה לארץ, חלתה כאן ונפטרה. עלינו לארץ, למדתי בבית ספר משה שרת בתל אביב. לשעורי אנגלית לא נכנסתי וכן לשעורי חשבון, כי לא היה לי מה לעשות. הייתי ברמה הרבה יותר מתקדמת. חברתי שגרה בבניין של בתל אביב סמוך לרמת אביב למדה בבית יעקב וביקשתי להצטרף אליה. משם עברתי לסמינר למורות בבני ברק. אחר כך בסיום הלימודים עבדתי במשרד בשדרות רוטשילד אצל יבואנית לשעוני יגר לקולטר משוויץ בחישובים ובשחרור השעונים מהמכס.

התחתנתי וכיום, אני אמא ל-7 ילדים וסבתא ל-25 נכדים ו-3 נינים. גרה בנתיבות ושמחה בחיים.

למרים סיפור נוסף במאגר שתועד ע"י תלמידת ביה"ס המר דרכא, בנתיבות – סיפור החיים של מיכל מרים

הזוית האישית

הזוית האישית

שני: תיעוד סיפורה של מרים, התבצע במסגרת תכנית הקשר הר דורי בביה"ס