מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה קמינסקי –  נולדתי ב 12.06.1950

נולדתי בזיכרון יעקב. באותן שנים זיכרון הייתה מושבה מאוד קטנה. כל התושבים הכירו זה את זה. די היה לאמר שם של מישהו והיו יודעים איפה הוא גר, מה שם אשתו, במה הוא עוסק וכמה ילדים יש לו. התושבים גרו במבנים חד-קומתיים, ולכל דירה הייתה צמודה חצר גדולה בגודל של דונם או יותר. זיכרון הייתה נקייה ומטופחת. היו בה המון עצים והיא הייתה מוקפת בשדות בור. הנוף הנשקף מהבתים לא היה אחיד. תלוי היכן התגוררת. חלק ראו את הים, חלק ראו את חוטם הכרמל וחלק כביש ואת הבניין של השכן שצמוד אליו.

בזיכרון גרו תושבים ותיקים, בני המייסדים, שדיברו עברית, ותושבים שהגיעו לאחר הקמת המדינה, שדיברו בשפת האם שלהם ובעברית. הילדים דברו עברית כמחצית מהתושבים היו חילוניים, והמחצית השנייה מסורתיים.

בזיכרון היה בית קולנוע איד, קטן ומיושן. הסרטים שהוקרנו בו היו ישנים, לא מעודכנים. במהלך הסרט הפילם היה נקרא פעמים רבות. תושב שרצה לראות הצגה, מחזמר או סרט חדש היה נוסע לחיפה או לתל אביב. מדי פעם היו הרצאות בנושאים שונים.

הפעילות החברתית של השכונה התרכזה בבית הכנסת. הגברים הלכו להתפלל, הנשים והילדים הגיעו מאוחר יותר. בסיום התפילה המבוגרים פטפטו והילדים שיחקו. בשבתות היינו הולכים לטייל בשדות הבור. נהנים מהנוף והחברותא. היו תנועות נוער כמו "מכבי" ו"השומר הצעיר".

אבא שלי היה אופה. הוא עבד במאפיה היחידה שהייתה במושבה. תחילה חילק לחם בעזרת סוס ועגלה, ואחר כך עבד בהכנת הלחם ואפייתו.

אמא שלי הייתה עקרת בית עד שמלאו לי שבע שנים, ולאחר מכן התחילה לעבוד במטבח של בית הבראה בשם "דוד רמז". אני התפרנסתי מעבודתי כמורה בבית ספר יסודי.

בזיכרון היתה לי ילדות יפה וטובה. היחסים עם החברות והשכנים היו יחסים טובים, חמים, והתבססו על שיתוף פעולה ועזרה הדדית. אם חלילה אחד השכנים היה נתון בבעיה, כל השכנים נרתמו לעזור לו. וכשהייתה שמחה, כולם שמחו בשמחתו. את הדלתות לא נעלנו. היה אמון גדול זה בזה, והיינו מאוד תמימים. כשרציתי ללכת לחברה, לא התקשרתי ותיאמתי. פשוט הגעתי לביתה. שיחקנו בחוץ, ברחוב, משחקים כמו קלאס, מחניים גדולים וקטנים, מחבואים, תופסת, חבל, והבנים שיחקו כדורגל או כדורסל. מכשאחד הילדים חגג בר/בת מצווה נאסף כסף מכל תלמידי הכיתה וקנו בו מתנה אחת לילד/ילדה. במסיבה רקדנו ריקודי מעגל כמו 'בן לוקח בת'

השכנים שלנו היו אנשים שהגיעו למדינה אחרי הכרזת העצמאות. היחסים איתם היו מאוד טובים. כמו עם בני משפחה קרובים. אם למישהו היה חסר דבר מה, הוא הרגיש חופשי לבקש מהשכן. אם שכן חגג בר מצווה לבנו, כל השכנים נרתמו לעזור באפיה, בבישול ובהכנת האירוע. לכל שמחה הוזמנו כל השכנים. את ליל הסדר חגגנו ביחד עם השכנים הצמודים לנו.

יש לנו שלושה ילדים: עדי, נועם ואביעד. הילדים שלי היו והינם ילדים מאוד טובים. התחשבו אחד בשני, עזרו זה לזה וויתרו זה לזה. מאוד חברותיים. תמיד היו להם הרבה חברים. שלושתם מאוד אוהבים לטייל בטבע.

הוריי נולדו בפולין בעיירה קטנה בשם דברוביצה. אבי נולד בשנת 1915. הוא היה הבן הצעיר במשפחתו. היו לו עוד חמישה אחים ואחיות. כשהיה בן שלוש נפטר אביו ואמו שנשארה לבד עם שישה ילדים פרנסה אותם בדוחק.

בילדותו למד בחדר, וכשבגר, עזר בפרנסת המשפחה. בשנת 1939עם כיבוש פולין על ידי הגרמנים, הוקם גטו בעיירה בה הוא גר. הוא ובני משפחתו עברו לגור בגטו. לאחר חיסול הגטו, הוא ברח לרוסיה עם אימו ואחותו לאה, שלא הייתה נשואה. אבי שמר עליהן ודאג להן במשך כל תקופת המלחמה. אמי נולדה בשנת 1922, גם היא הצעירה במשפחתה. היו לה שישה אחים ואחיות. המצב הכלכלי של משפחתה היה יציב וטוב. אביה היה איכר בעל אדמות.

לאחר חיסול הגטו, אמי ברחה ליערות שם הסתתרה. חלק מהזמן הוסתרה על ידי נוצרים תושבי האזור. עם אור ראשון היו משחררים אותה מהמסתור, כי פחדו מהלשנות. אמי הייתה מתחבאת ביערות, מחפשת אוכל, וכשהייתה מוצאת, הביאה אותו עם ערב למשפחה שאצלה התחבאה. מאוחר יותר הצטרפה לפרטיזנים. בסיום המלחמה חזרו הוריי לעיירה שלהם. ממשפחתו של אבי נותרו רק הוא, אימו ואחותו. ממשפחתה של אימי נותרו רק היא ובת אחותה.

לאחר מספר חודשים הכירו הוריי והתחתנו.

אמא של אבי שברה את היד. בפולין לא היו האמצעים לטפל בשבר, ולכן שלחו אותם לגרמניה. בגרמניה הם הגיעו לעיר בשם רוזנהיים, שם נולד בנם הראשון. כשהיה אחי הבכור בן שנה, הם החליטו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל בשנת 1949.

בארץ הושיבו אותם במעברת בית ליד. הם ישנו באוהלים. בחורף, אחי הבכור חלה, והרופא אמר להוריי "אם אתם רוצים שהוא יישאר בחיים, עליכם לעזוב את המעברה". הוריי התחילו לחפש מקום מגורים.

לאבי הייתה בת דודה מבוגרת שגרה בזיכרון יעקב, ולה דירת שני חדרים. כאשר היא שמעה את הסיפור, היא הציעה להוריי לבוא לגור איתה בדירה תמורת תשלום. הוריי הסכימו מייד וכך הגיעו עם אחי וסבתי (אמא של אבי) לזיכרון יעקב. כל ארבעת הנפשות גרו בחדר אחד + חדרון קטן למטבח ולשירותים שהיו משותפים לשתי המשפחות.

לאחר שנה אני נולדתי. כשהייתי בת שנתיים סבתי נפטרה. גם אחי הצעיר נולד באותה הדירה, וכשמלאו לי שש שנים עברנו לדירה גדולה יותר.

כשהוריי התמקמו בזיכרון,  אבי חיפש עבודה. העבודה הראשונה שהציעו לו, הייתה עבודה במאפיה והוא קיבל את העבודה ברצון.

הזווית האישית

סבתא חנה קמינסקי והנכדה הלה הורן, השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי, בבית ספר תדהר שביוקנעם עלית בתשפ"ב – 2022