מאגר סיפורי מורשת

שמי איילה גבריאלי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להשתתף יחד עם סבתא שלי רונית גבריאלי שסיפרה לי על הוריה, סבא רבא וסבתא רבתא שלי, שהיו ממקימי קיבוץ רמת יוחנן.

סבתא רונית מספרת:

נולדתי בישראל, בשנת 1952, בת זקונים למרים נוסדורף ויצחק בלנק, חלוצים שעלו לארץ מפולין לפני המלחמה והיו חברי קיבוץ רמת יוחנן שבעמק זבולון, ליד חיפה. אחות לנורית ודוד.

הורי

אמי, מרים נוסדורף – בלנק

אימא שלי, מרים נוסדורף-בלנק, נולדה בשנת 1907 בלבוב שפולין, בת בכורה לצילה לבית שיפמן ולשלמה נוסדורף. היא עלתה לארץ  בשנת 1925, ביחד עם הוריה, אחיותיה: הדסה ושושנה ואחיה אליעזר.

אמי, מרים בצעירותה – מתוך אתר ההנצחה של רמת יוחנן

בארץ, למדה הוראה בסמינר לוינסקי ולאחר מכן נסעה לניו יורק, שם למדה פיזיקה ומתמטיקה. בשנת 1931, חזרה לארץ וכעבור כשנה הצטרפה למייסדי קיבוץ רמת יוחנן, שעלה אז על אדמתו. במהלך השנים היא לימדה את הוראת המתמטיקה למורים וגננות בסמינר "אורנים" והעבירה השתלמויות ברחבי הארץ. בנוסף, כתבה חמישה ספרי הדרכה למורים והמציאה משחקים להוראת החשבון.

כילדה הייתי שומעת כל הזמן את תקתוק מכונת הכתיבה, בזמן שהדפיסה את הספרים שכתבה. כמו כן היתה משחקת איתי עם המשחקים שהמציאה כדי לשפר אותם וכך עזרתי לה מבלי לדעת זאת. אימא שלי היתה מורה נערצת על כל התלמידים הרבים שלה ברחבי הארץ. העיקרון שעל פיו נהגה ללמד היה: "זכותו של כל אדם היא להבין את אשר ניתן להבנה" ועל כך הרבה מתלמידיה הכירו לה תודה.

ספרי ההדרכה לשיטות לימוד חשבון והנדסה שאמי כתבה והוציאה לאור

אבי – יצחק בלנק

אבא שלי, יצחק בלנק, נולד בפולין בשנת 1914 לגולדה לבית ויצמן ומרדכי בלנק, בן בכור למשפחת סוחרים. היה חבר בתנועת הנוער 'החלוץ'. כשהיה בן 18 נפרד ממשפחתו והצטרף לקבוצת הכשרה בעבודה חקלאית לפני עלייתו לארץ. בשנת 1935 עלה לארץ עם חבריו מההכשרה. מכל משפחתו נותרה אחותו היחידה בלומה, שניצלה ממאורעות מלחמת העולם השנייה, ועלתה מאוחר יותר לארץ עם בעלה וילדיה.

 אבי, יצחק בצעירותו – מתוך אתר ההנצחה של רמת יוחנן

את אמי הכיר בפגישה מקרית באוטובוס ובעקבותיה הצטרף לקיבוץ רמת יוחנן. בקיבוץ, היה נוטר ושמר על הקיבוץ מפני התקפות של ערבים מהסביבה. בצבא היה מפקד מוערך והגיע לדרגת סגן אלוף. לאחר שהוקמה המדינה והסתיימה מלחמת העצמאות, עבד ברפת כמה שנים, היה מרכז משק, גזבר הקיבוץ, עבד במגוון תפקידים ציבוריים ולאחר מכן היה מנהל חשבונות בכיר עד יומו האחרון.

כל חייו אהב לשחק שחמט. עם השנים אף זכה פעם באליפות הארץ בשחמט בהתכתבות. אבא שלי היה איש אמיץ וקר רוח עם חוש הומור וחוכמה שקטה. תמיד תמך והאמין בילדים שלו. גם אם זמנו היה מצומצם העניק לנו תחושה של בטחון וקבלה. נתן לנו הרבה חופש בחירה, לא כפה את דעתו, לא כעס, הכל ברוח טובה. מתוך אמונה שהניסיון הוא המורה הטוב ביותר. היה אהוב על משפחתו וחבריו.

קיבוץ רמת יוחנן

בשנים הראשונות של הקיבוץ, לא היו מבני קבע לציבור, לא מגורים קבועים, לא מים נקיים זמינים לשתייה ולרחצה ובוודאי שלא מדרכות, עצי פרי ונוי, דשאים וגינות. ההורים שלי היו בין החלוצים שבנו את הקיבוץ במו ידיהם, נטעו עצים, חפרו באר ובנו אוהלים, אחר כך צריפים ולבסוף בתים.

אמנם, היה מעט מאד רכוש וחברי הקיבוץ היו צריכים לעבוד קשה מאד כדי שיהיה להם מה לאכול, מה ללבוש ואיפה לישון, אבל היו להם חבריהם והייתה להם שמחה בלב, שהם עושים משהו חשוב ביחד. זה נתן להם הרבה כוח. בבוקר עבדו קשה ובערב היו רוקדים ושרים. ביחד יצרו חגים משותפים המשלבים בין המסורת היהודית לבין עבודת האדמה. מאז ועד היום, מדי שנה, חוגגים חברי רמת יוחנן את חגי ישראל ואת חג הקיבוץ בשירה ובריקודים. החגים הבולטים במיוחד הם "העומר", שנחגג יום לאחר סדר פסח, על במה בשדה שיבולים, וכן "חג המים" בסוכות, שמשלב את שמחת בית השואבה עם חג האסיף ויום ההולדת לקיבוץ ומשתתפים בהם הרבה מאד מחברי הקיבוץ. גם אני השתתפתי, מאז שהייתי ילדה קטנה ועד שעזבתי את הקיבוץ, כרקדנית וכמדריכת רקדניות צעירות. רקדתי ולימדתי את הריקודים המיוחדים לחגים הללו.

נולדתי וגדלתי בקיבוץ רמת יוחנן. מרגע לידתי ועד צאתי לצבא גרתי עם בבית ילדים עם ילדים בני גילי ולא עם הורי. אף פעם לא היה לי חדר לבד כילדה, אבל אהבתי את השיחות המעניינות עם חבריי לחדר, כל לילה לפני השינה. היתה לנו מטפלת קבועה שליוותה את כל ילדותי. היא שדאגה לנו כל השנים והשפיעה על החינוך שלנו. היא דאגה להעיר אותנו בבוקר, דאגה שנסדר מיטות, שנאכל מה שנותנים לנו לאכול! ושנתנהג יפה אחד אל השני.

עם ההורים בילינו רק שלוש שעות אחר הצהרים, לקראת שמונה בערב היו מחזירים אותנו לבית הילדים לישון. אהבתי ללכת בערב לבית הילדים עם אימא שלי שהייתה מלמדת אותי בדרך להכיר את מפת השמים. עד היום אני זוכרת שמות הכוכבים בשמים. הם מלווים אותי תמיד לכל אשר אלך.

בלילה שמרה עלינו בתורנות "שומרת לילה". היה לה חדר מיוחד עם אינטרקום וכך היתה יכולה לדעת אם ילד בוכה ובאיזה בית הוא נמצא, היא היתה ניגשת אליו ומרגיעה אותו. לי בדרך כלל לא היו שום בעיות כאלה. רק פעם אחת, כשהייתי בגן, התעוררתי מחלום רע ורציתי את ההורים. שומרת הלילה הגיעה אלי והרגיעה אותי, אמרה לי לעצום עיניים ולחשוב על מקום רחוק יפה ושקט ('דמיון מודרך') וחיכתה איתי עד שנרדמתי.

כבר מגיל שמונה למדנו לעבוד ולקחת אחריות. היו לנו תורנויות לניקוי שולחן האוכל לאחר הארוחה וכן שטיפת הרצפה בחדר השינה שלנו. בבית הספר שלנו היתה פינת חי שנקראה 'משק ילדים', מפני שרק הילדים טיפלו ודאגו בו לחיות כמו כן היו גינות סביב כיתות בית הספר שבהן שתלנו וטיפחנו את הצמחים. בגיל עשר כבר התחלנו לעבוד במשק הילדים, בגינה ובטיפול בפעוטים, בשעות שאחרי הלימודים, למשך חצי שעה ביום. אני אהבתי לעבוד בחקלאות, בגינה, ואחר כך בדיר העיזים, להוציא אותן למרעה ואף לחלוב אותן ולהביא את החלב לחדר האוכל של הקיבוץ.

לבית הספר שלנו קראו בית חינוך, מתוך מחשבה שתפקיד המורים הוא לא רק ללמד את המקצועות השונים אלא גם לחנך אותנו להיות בני אדם טובים וחברי קיבוץ מועילים. לכן, החינוך שקיבלתי כילדה בקיבוץ היה חינוך לעבודה חקלאית, לחיי שיתוף ומעורבות קהילתית. זכורים לי בהנאה הגיוסים לקטיף הכותנה. כדי להספיק ולקטוף את כל הכותנה לפני בוא הגשם הראשון היה צריך לגייס את כל חברי המשק לקטיף. כל הקיבוץ הגיע, כל משפחה קיבלה שקים מיוחדים לאיסוף הכותנה בידיים. היתה תחרות בין המשפחות מי אוסף יותר כותנה. זו היתה עבודה די קשה והידיים התמלאו שריטות מפקעות הכותנה אך העבודה המשותפת של כל המשפחה היתה דבר משעשע  ביותר, קטפנו וצחקנו בלי סוף. כיום יש מכונות שעושות את העבודה הזו….

כשהייתי בת עשר, הורי עברו לבית חדש עם חדר גדול יותר, עם מטבח, שירותים ומקלחת, רק שלהם. מסביב לבית היה שטח אדמה בו הם שתלו עצי פרי שונים- אפרסק, שזיף, אגס, פומלה, שסק, אגוז, וכן גינה קטנה בה שתלו תותים ופרחים שונים. לפירות הבשלים היה טעם גן עדן. עד היום אני נזכרת בטעם בגעגוע רב. לפעמים בהפסקות בבית הספר הייתי הולכת עם חברה ל"בוסתן" של ההורים, קוטפות ואוכלות אפרסק או שזיף בתענוג רב!

כשהייתי ילדה, לא היו טלוויזיות לאף אחד וכמובן שלא היו אז טלפונים סלולריים. גם מכוניות וכבישים לא היו בתוך הקיבוץ. היו רק דשאים ומדרכות, כך שיכולנו להתרוצץ בלי פחד לכל מקום שרצינו. ובמה שיחקנו? בהמון המון משחקים כיפיים ביותר, כמו 5 אבנים, קלאס, קפיצות על חבל, משחקי כדור, גולות וכן משחקי קופסה כמו דומינו, שבץ נא, מונופול ועוד. חוץ מזה גם היינו משחקים מחבואים, מתחפשים ועושים הצגות. בסך הכל היה כיף גדול לגדול עם החברים שלך ביחד. אף פעם לא היה משעמם.

קשה לספר על כל החוויות שהיו לי בילדות, כי יש כל כך הרבה ואין מספיק מקום לכתוב אותן, אך אני יכולה לסכם שהייתה לי ילדות נהדרת! זכיתי לגדול בקיבוץ!

כיום לא נשאר אף אחד מבני משפחתי בקיבוץ. הורי נפטרו ואני ואחיי עזבנו את הקיבוץ. אחותי הרקדנית חיתה בארצות הברית היתה כוריאוגרפית והקימה שני בתי ספר לריקוד, האחד בקיבוץ והשני בארצות הברית. כמו כן פיתחה שיטת אימון גופני TimeLessBody, תלמידיה ממשיכים לתרגל וללמד אותה בפינלנד ובלוס אנג'לס. אחי שהפך למהנדס בניין מצליח וחי בחיפה, ממשיך לתכנן ולבנות גם את בתי הקיבוץ וגם מבנים רבים אחרים ברחבי הארץ. ואני, חיה בכפר סבא עם אודי בעלי, שנים רבות ניהלתי מעבדת מחקר בבית חולים מאיר, בתחום ההמטולוגי. בני, אבנר מתגורר לא רחוק מאיתנו ולו שני ילדים מקסימים: איילה ועידן. בתי מיקה חיה בגליל, ב'קיבוץ מחנכים', ברביד. אני גאה בילדי ובנכדי שמביאים שמחה ואושר לליבי.

תמונה משפחתית

בסרטון – סבתא רונית מספרת לאיילה:

הזוית האישית

רונית: נהניתי לספר לאיילה על החיים של פעם ולהיזכר בילדותי ובהורי האהובים שכבר שנים רבות אינם בין החיים.

איילה: שמחתי לשמוע על התקופה שבה סבתא שלי הייתה ילדה וגם למדתי עליה המון דברים חדשים ומעניינים. בעיקר התעניינתי בלשמוע איך התקופה של פעם שונה מהיום ועל צורת הגידול השונה מאיך שאני רגילה. בקיצור, היה כיף.