מאגר סיפורי מורשת

שמי הרצל סיני, נולדתי בתאריך 11.7.1938 בבית חולים בחיפה וגדלתי בקריית חיים. אני אחד ממקימי קיבוץ עין גדי הנמצא על שפת ים המלח. שמי "הרצל" על שם דודי הרצל סניטקובסקי, אח של אמי שנספה בשואה.

אמי ואבי נולדו בעיר ששמה אורגייב שבמולדובה. הוריי הכירו בבית הספר שבעיר ושניהם היו שייכים לגרעין ששמו "בני ישראל" שעלה לארץ בעלייה השלישית, בשנת 1925. אבי דב חיזר אחרי אמי, חווה, אך היה לה מחזר נוסף בשם מרדכי פרנק, לימים יתגלה כי מרדכי היה סבו של אורי פרנק – בעלה של בתי יפעת. שני מחזריה של חווה עלו לארץ ישראל, והתיישבו עם קבוצת הגרעין על יד נהלל שבצפון. בכדי למשוך את אמי לארץ ישראל שלח מרדכי פרנק לאורגייב פרחים מיובשים, ואלה שמורים אצלי עד היום.

חווה אמי הצטרפה לחברי הגרעין בשנת 1926 ולמדה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. הגרעין החליט לעבור לקיבוץ גן שמואל, אמי ואבי היו חברים בקיבוץ והולידו שם את אחי הבכור, אמנון. אחרי זמן מה החליטו לעבור לחיפה ולאחר מכן התיישבו בקריית חיים, שם נולדנו אחי הצעיר ואנוכי. בתקופת הבריטים, אבי דב מצא עבודה במועצת פועלי חיפה, היה לו משרד בנמל שבו חיפש עבודות למשאיות של הקיבוצים בצפון הארץ. בסופו של דבר הוא הקים חברת משאיות ששמה היה "תחבורה". כל המועצות האזוריות החלו להקים חברות הובלה שלבסוף התאחדו לחברה אחת ששמה "משאות". אבי היה ראש החברות הללו עד שהפך לפנסיונר.

לאמי היו שני אחים, אחות גדולה ממנה שגרה בירושלים בשם דורה ואח יעקב שהתגורר בחיפה. דורה, הייתה נשואה לאחד ממקימי הקרן הקיימת לישראל, ולהם היה ילד ששמו אוסיה, בן דודי. לאחר שבעלה נפטר, התחתנה דורה עם הסופר והמתרגם פרופסור צבי וויסלבסקי, שהיה יושב ראש אגודת הסופרים היהודים באותה התקופה. וויסלבסקי היה הראשון שתרגם את ספריו של פרויד, הרמן כהן, מרטין בובר ואת הספר "הקפיטל" של קרל מארקס, הוא זכה בפרס ביאליק ורופין. בביתם של דורה וצבי היו מתארחים הסופרים ביאליק ואחד העם, אפילו הספקתי לראות את חלקם. אמי תמיד הטיפה שאין כמו משפחה ושחשוב וצריך לשמור על הקשר המשפחתי.

מוזיקה הייתה מרכיב עיקרי במשפחתי, אמי מאוד אהבה לשיר ושרה במקהלת הפועלים בקריית חיים. בעלה של בת דודתי שולה, היה חייל בלהקה של הבריגדה, שמו היה שלמה דרורי. בזמן  ששירת בתפקידי שמירה בנמל חיפה נתקל שלמה דרורי באחד הלילות בשיר שכתב משורר רוסי שתורגם לעברית, שנקרא "את חכי לי ואחזור". שלמה חיבר לחן לשיר והוא התפרסם מאוד. אני זוכר ארוחת ערב אחת משותפת, שלמה התחיל לשיר את השיר ובגלל עוצמת קולו הגבוהה, כוסות היין החלו לצלצל.

אחותה של שולה, צביה, התגייסה לבריגדה שם שירתה כנהגת של גוררי טנקים. כשהייתה בבריגדה הכירה את יגאל, הם התחתנו ועברו לגור במושב רמות נפתלי ששם גרו משוחררי הבריגדה. אני זוכר שלחתונה שלהם נסענו כל המשפחה על כורסאות בתוך משאית של קרוב משפחתי. יום אחד, כשמלחמת השחרור הייתה בפתח, יצא יגאל לרעות צאן, בשעת ערב חזר העדר שלו לבד מהמרעה ויגאל איננו. בבהלה יצאו לחפש אותו וגילו שהוא נורה בבטנו על ידי כנופיה ערבית. מיד לקחו אותו למרפאה ברמות נפתלי, שם אמרו שחייבים לקחת אותו לבית החולים בטבריה, אך הבעיה היא שהדרך לבית החולים עוברת דרך כפרים ערביים מה שעלול להיות מסוכן. אך צביה, שהייתה כזכור נהגת בבריגדה, לקחה מיד את האתגר. סידרו להם טנדר עם מזרון מאחור כדי שיגאל יוכל לשכב וכך היא הצליחה להביא את יגאל חי לבית החולים בטבריה, דרך הדרכים המסוכנות והמפותלות והצילה את חייו.

החיים בקרית חיים היו חיי קהילה וכולם הכירו את כולם. תושבי קריית חיים הקפידו לנסוע רק בחברת האוטובוסים "שחר" שהיום נקראת אגד. כשהייתי ילד ואמי הייתה בהריון עם אחי שאוליק, היינו צריכים לעלות על אוטובוס, עלינו וראינו שכל הכיסאות תפוסים. כשהנהג, שכבר מכיר אותנו, עלה על האוטובוס וראה שאין מקומות פנויים, אמר לאמי, בואי שבי על כיסא הנהג, מיד כל האנשים באוטובוס קמו לתת לחווה אמי לשבת.

רבים מבני קריית חיים היו חברי פלמ"ח שנפלו במלחמת השחרור. אני זוכר את היום בו יצאה מקריית חיים שיירה לכיוון יחיעם. טמנו לשיירה מארב והרבה מבני קריית חיים נהרגו, ביניהם תאומים של מוכר החלב שלנו, כל בית הספר הגיע להלוויה. חוויתי גם את הטבח שעשו הערבים בעובדי הזיקוק של קריית חיים, כ-30 אנשים נהרגו. בעודי בן 13 אני זוכר את עצמי הולך לכל אחת מן הלוויות.

קריית חיים הצטיינה בכך שכל הילדים היו חברים בתנועות נוער, בית הספר היה משתף פעולה עם תנועות הנוער ועודד את הילדים לקחת חלק בפעילויות. בכיתה ד' הצטרפתי לנוער העובד יחד עם חבריי מהגן שחלקם איתי עד היום, שכניי רותי, יורם ואלי, עודד ורינה. היינו יחד בגרעין נח"ל שנקרא גרעין "רעות" שהקים את קיבוץ עין גדי. למרכז הגרעין שלנו קראו ליישי, הוא תמיד דאג להעביר לנו את כל ההודעות החשובות, הוא ממשיך לעשות זאת עד היום. כשהיינו צריכים לתת שם לגרעין שלנו, כתב ליישי מכתב לבן גוריון, בן גוריון ענה והציע את השם "יחדיו", אבל אנחנו רצינו את השם "רעות". למרות שסירבנו לשם שהציע, הגיע בן גוריון לבקר בקיבוץ.

ההחלטה ללכת ולהקים קיבוץ נבעה מהעובדה שהייתי חבר בנוער העובד והלומד ומהערכים אותם קיבלתי. התגייסתי לצבא בשנת 1956 במסגרת גרעין נח"ל שהיה מיועד להגיע ולהקים את קיבוץ עין גדי. תחילה מיקמו אותנו במעלה החמישה ועסקנו בפעילות מבצעית, אני זוכר שביום הולדתי ה-19 לקחו אותנו להיות שוטרים בפעילות של הצבא למשך חודש בהר הצופים בירושלים. עקב הסכם שביתת נשק היה מותר להחזיק רק שוטרים בהר הצופים ולא חיילים, לכן הסתווינו לשוטרים וקיבלנו הוראה להיענות ככן אדוני, ולא כן המפקד. באחד הלילות היינו אמורים להטמין מוקשים בהר הצופים, מתוך חוסר זהירות התפוצץ מוקש וחייל אחד נהרג. לא יכולנו להזמין אמבולנס והמצב היה מורכב. כיוון שלא יכולנו להגיד את האמת סיפרנו שהחייל שיחק עם רימון והתפוצץ.

בסוף שנת 1957 הגענו לעין גדי, הצטרפנו לגרעין "שדמות" שהגיע בשנת 1956 ויחד הקמנו את הקיבוץ. תחילה, כולנו עבדנו בסיקול אבנים מהאדמה כדי ליצור שטח חקלאי, הכל היה במו ידינו, זוהי הייתה עבודת פרך. התחלנו לעבוד בחקלאות, אני עבדתי בגן הירק. בעין גדי הייתה רפת ובה היה גם פרד, מרכז גן הירק ביקש שאמצא רתמות ומחרשה לפרד כך שבעזרתו אוכל לעקור את העשבים. אני והפרד חרשנו ביחד את השדות. בגלל שהכרתי טוב כל כך את הפרד ביקשו ממני לעבוד גם ברפת. כל בוקר הייתי חולב את הפרות אוסף את הביצים ומביא למטבח. יום אחד הביאו לקיבוץ תיש שחור, קראנו לו חבוביק, הוא היה רץ אחרי כמו כלבלב, שמרתי שהוא לא יאכל את האוכל של הפרות. תנאי המחייה בשנים הראשונות של הקיבוץ היו קשים, הייתה המון עבודה במזג אוויר חם ולוהט, התחלנו לעבוד בסיקול עם עלות השחר עד שעות הצהריים ואחר כך ברפת ובחקלאות ובשאר הענפים, הדרכים לעין גדי היו לא סלולות והיו צריכים לנסוע שעות בטנדר כדי להגיע לקיבוץ. היינו צריכים לעשות הכל בעצמנו, אפילו הקמנו מאפייה כדי שיהיה לנו לחם טרי, בשלב זה הרבה מהחברים התייאשו ועזבו.

כמה שנים לאחר מכן הקיבוץ התייצב והייתי מרכז עבודה, ועדת תרבות וגם רכז קניות. בשנים אלו יצאתי לרכז את אזור תל אביב בנוער העובד והלומד. במסגרת התפקיד שלי רכזתי קבוצות של מדריכים, שם הכרתי את נירה זוגתי. נירה בת קיבוץ מסדה שעל שפת הכנרת, הדריכה במסגרת שנת שירות קן (שבט) של הנוער העובד בעיר חולון. נירה ואני התיידדנו והיא מאוד מצאה חן בעיני.

כשנירה הגיעה איתי לעין גדי ליישי לקח את כל הנעליים של כל החברים שגרו בוואדי וסידר אותם בשתי שורות, כמו שביל, לכיוון חדר האוכל. כשנירה הגיעה היא ראתה את הנעליים והשלט שבו כתוב "ביתנו פתוח לכל נער ונערה". ליישי שם מטף לכיבוי אש ליד הדלת שלנו ונירה קיבלה את זה בהומור. כשהייתי מרכז קניות בקיבוץ היה לי טוסטוס, זוהי הייתה תקופת החיזור שלי כלפי נירה והייתי מסיע אותה על טוסטוס עד שקיבלתי אופנוע. בשנת 1960 נבחרתי למזכיר הקיבוץ בפעם הראשונה והתחתנתי עם נירה. התחתנו בנחל ערוגות שבעין גדי יחד עם שני זוגות נוספים מהקיבוץ. יום החתונה זכור לי היטב עקב הקושי הגדול של האורחים להגיע לחופה. כיוון שהחופה התקיימה בתוך הנחל, היו אורחים שעשו להם כיסא בעזרת הידיים כדי שיוכלו לטפס ולהגיע.

לנירה ולי נולדו חמישה ילדים אותם גידלנו בקיבוץ, שניים מהם חיים בקיבוץ עד היום וגם אני, נירה נפטרה בשנת 2016.

למעלה מימין: אני בן 9, למעלה משמאל: שלמה דרורי עם החולצה הלבנה ושולה עם המשקפיים לידו. אני ונירה מצד ימין למעלה, למטה מימין: אני ליד בית הארחה הישן בעין גדי, למטה משמאל: נשיא ברית המועצות, גורבצ'וב, מגיע לעין גדי ואני כמזכיר הקיבוץ מקבל את פניו

הזוית האישית

אור הנכדה המתעדת: תמיד כיף להקשיב לסבא, ככל שאני שומעת עוד סיפורים, אני מרגישה קרובה אליו יותר. אחרי כל סיפור שהוא מספר, אני מבינה כמה שהוא שם לב לפרטים הקטנים שקרו לו, מייחס תשומת לב לכל אדם שקרוב לליבו ומכיר כל פרט בחיי משפחתו. אני לוקחת ממנו דוגמא, להיות אכפתית ואמפתית וחרוצה כמוהו, לשים לב לעולם מסביבי ולהעריך את המשפחה שלי. אין כמוהו בעולם.