מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי טובה יששכרי, שם המשפחה הקודם שלי היה לזר, נולדתי בשנת 1949 בבית חולים רמב"ם. קראו לי טובה כי הייתי תינוקת כל כך טובה, שהאחיות המליצו לקרוא לי טובה. יש לי אחות אחת, קוראים לה אביגיל (אבל כולם קוראים לה דודה איבי), קראו להוריי נסייה ומרדכי.

הייתי ילדה טובה, חמודה ויצירתית מאוד, עד גיל שלוש הייתי בבית (לא היה פעוטון), אהבתי מאוד לשחק עם החברות שלי, וגם לשחק בלהיות מורה. הייתי מסדרת את הכיסאות, כאילו היו תלמידים. הייתי אומרת "אתה, שב בשקט! אתה, צא החוצה!" כי כולם היו מפריעים. מהגן כבר ידעתי לקרוא סיפורים שלמים. לבי"ס שלי קראו כרמל.

אהבתי לקרוא לחברות שלי סיפורים, להכין בובות ממגבת, לשחק מחבואים, תופסת, מחניים, ים-יבשה וארץ-עיר. מאוד אהבתי גם לקפוץ בשלוליות. לסבתי יונה, היה קיוסק. והגן לא היה רחוק מהקיוסק. וסבתא יונה קנתה לי פעמון עם ענבל, והייתי מצלצלת בפעמון וסבתא יונה הייתה חוצה את הכביש ולוקחת אותי מהגן. הייתי נשארת אצלה ומחכה שאמא תיקח אותי.

הייתה לנו אורוות סוסים ליד הבית (אז הסוסים היו יעילים יותר). כשהיינו צריכים לעבור דירה, לקחנו עגלון (עם סוס ועגלה ) ואני אהבתי לשבת ליד העגלון כי הרגשתי שאני נוהגת איתו. לא היו אז מקררים. היו ארונות הקפאה עם הקרח במדף אחד והמצרכים להקפיא במדף השני. היו אנשים שמוכרים את הקרח, בלוקים גדולים של קרח והמוכרים היו צועקים "קרח! קרח!" כשהיינו שומעים "קרח! קרח!" היינו יוצאים אל המוכרים.

לא היו בזמני תנורי גז. הייתה פתיליה, והתבשילים היו יותר טעימים מאשר כשבושלו או נאפו או הוקפצו בתנורים ובמחבתות כמו היום. פעם אחת נשארתי לבד בבית והייתי רעבה, לקחתי 7 ביצים והכנתי חביתה וחשבתי שיהיה יותר טעים אם אוסיף ענבים.

היו לי דודים באמריקה. הם היו שולחים לנו הרבה מאוד חבילות. לפעמים הם היו שולחים גם קקאו וסוכר, אחרי שפסטרנו את החלב (עוד לא פסטרו אותו במפעלים), היינו מכינים ממנו שוקו. כשהיינו צריכים לקבל ויטמין D, קיבלנו אותו בשמן דגים, וזה לא היה טעים! מזל שהיינו ממתיקים את זה שנייה אחרי. גם לא הייתה אמבטיה. הייתה פיילה ממתכת. היינו ממלאים את הפיילה במים שחיממנו על הפתילייה.

אחרי ביה"ס יסודי וחטיבת ביניים כרמל למדתי בביה"ס תיכון אליאנס. בתיכון התנדבתי למד"א. היינו נוסעים באמבולנס והגשנו עזרה ראשונה לכל מי שצריך. מאוד אהבתי ללכת מביה"ס ברגל הביתה דרך מורדות הכרמל, לקפץ בין הסלעים ולצפות בפרחי הבר המקסימים שהיום מוגנים ע"פ חוק ואסור לקטוף. עם תום לימודי בתיכון פרצה מלחמת ששת הימים (הערת העורך: 2 ימים להם, 2 ימים להם ו2 ימים להם). התנדבתי לקופות חולים לעזור לאחיות כי הרופאים גויסו והיה צוות מצומצם. א"כ התגייסתי לצה"ל ושירתי בחייל האוויר ביחידת בקרה (מכ"ם שמגלה מטוסים). החיילים שמשרתים ביחידה זו מכונים "העיניים של המדינה".

בתקופת השירות הכרתי את העתודאי דוד יששכרי, שהיה קצין קשר, שבנה את כל רשת הקשר בבונקרים שבביר גפגפה שבסיני (לפני שהחזרנו את סיני למצרים). כעבור שנה (וקצת) התחתנו. סיימתי שרות חובה בחייל האוויר והמשכתי עוד שנה בשירות קבע בחיל הים והייתי במחזור הראשון של המוכ"מות, מלשון מכ"ם (מגלה כיוון מהירות).

בתום שנת שירות קבע, ותום שירות סדיר של בעלי, ירדנו לעיירת הפיתוח ערד, כי רצינו ליישב את הנגב.

ערד הייתה ממש בתחילת ההתיישבות ואנשים שרצו להגיע לערד, נבחרו ע״י ועדת קבלה. ועדת קבלה פירושה ועדה שבוחרת אנשים מסוימים לדברים מסוימים. למשל כאן, מי יכול לעזור לפיתוח העיירה. בשנת 1971 התחלנו להקים משפחה. לבת הראשונה שנולדה קראנו ״טלי ״ ראשי תיבות של טובה לזר יששכרי). כעבור שנתיים יצאתי לעבוד בלשכה סוציאלית ובמשנתי השנייה בלשכה קיבלתי מלגה מטעם המדינה כדי שאלמד עבודה סוציאלית.

בשנתי השנייה ללימודים ילדתי את בני יהונתן. זאת הייתה תקופה קשה מאוד, גם למדתי, גם עבדתי וגם ילדתי וחודש אחרי הלידה אבא שלי נפטר. סיימתי לימודים ומינו אותי להיות קצינת מבחן לנוער בערד ובבאר שבע. כעבור שלוש שנים ילדתי את בתי מיכל.

בתחום העבודה תרמתי רבות לערד, במשך תקופה ארוכה יותר משלוש שנים לא היו תיקים של עבריינות נוער. מאז עבדתי על עוד כמה פרויקטים חשובים ומעניינים בתחום בריאות הנפש, משרד הבריאות והרווחה.

לאחר כ-25 שנה של עבודה יסדתי את חברת י.ה.ל (יעוץ והדרכה למשפחה ושרותי רפואה וסיעוד). ולפני שנה עברתי לגור בזיכרון יעקב קרובה למשפחתי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבי"ס החיטה, זכרון יעקב, בשנת הלימודים התשפ"ג