מאגר סיפורי מורשת

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון.

הסטודנטית יובל לנקרי בשיתוף חניכה בפרויקט פר"ח – טליה, ראיינו את איידה לנקרי מטבריה במסגרת תוכנית "הקשר הרב דורי", איידה בחרה לספר את סיפור חייה – העלייה ממרוקו והחיים בארץ ישראל. וכך איידה סיפרה:

"שמי הוא איידה לנקרי (יהודית – השם שקיבלה בעלייה לארץ) , נולדתי בתאריך 5.12.1949 במרוקו בעיר אסואירה – מוגדור. עליתי לארץ ישראל בשנת 1959 כשהייתי בת עשר.

שמו של אבי הוא מאיר שריקי. כשגרנו במרוקו הוא עבד כספר. שמה של אמי היה מירה חנונה, היא הייתה עקרת בית. גם אבי וגם אמי נולדו וגדלו באסואירה. נולדו להוריי במשך השנים במרוקו שבעה ילדים – ז'וז'ו, מרדכי, ריימונד, טיטי, איציק, כליפה, נינט, ולאחר מכן כשעלינו לארץ נולדו להוריי עוד ארבעה אחים נוספים: יפה, סילביה, רחל, עליזה. סך הכל במשפחה אנחנו 12 ילדים.

הילדות במרוקו הייתה ילדות טובה עם חוויות בלתי נשכחות, הייתי מתבוננת מן החלון בביתי שעות רבות אל הנוף של הים ובשעות אחר הצוהריים היינו משחקים בשכונה עם הילדים מכל העדות, משחקים בתופסת, בחבל ורצים בסמטות העיר.

במרוקו הייתה לנו שכנה תופרת שהייתה מבקשת ממני לעשות לה מסאז' בכדי שהיא תזרוק לי כמה פיסות בד לתפור מהם בובות קטנות.

העלייה לארץ הייתה קשה וארוכה אך היא הייתה הדבר שחיכינו לה הכי הרבה. נסענו בהתחלה בספינה לצרפת שם התגוררנו כחודש במחנה, לאחר מכן עלינו בספינה נוספת לארץ ישראל ואז הגענו לעיר טבריה.

החיים בארץ ישראל

כשהגענו לארץ, למדינת היהודים שכל כך חיכינו לחיות בה, נתקלנו בקשיים רבים: דירת העמידר שקיבלנו הייתה קטנה מאוד, היינו צריכים להצטופף שמונה ילדים בחדר אחד ללא מיטות ולכן ישנו על הריצפה.

אמי הייתה עקרת בית ודאגה לגידול וטיפוח הילדים, ואבי היה עובד בכל פעם במקום אחר ומפוטר אחרי תקופה קצרה. בגלל מצבנו הכלכלי בבית כל הילדים הפסיקו ללכת לבית הספר ויצאו לעבוד בשביל להתפרנס ולהשיג כסף, שיהיה מה לאכול בבית.

כתלמידה במרוקו למדתי בבית ספר אליאנס שבו דיברו וכתבו אך ורק בשפה צרפתית ועד היום אני זוכרת ומדברת בשפה. כשעלינו לארץ ישראל למדתי בבית ספר בית יעקוב וחמד בטבריה ופרשתי בתיכון, מכיוון והיו קשיים כלכליים למשפחתי שלא אפשרו לי להמשיך.

את בעלי היקר, דוד לנקרי, שהיה אז בצבא קבע בחיל האוויר, הכרתי בטבריה דרך חברה שהייתה שכנה שלו, אני הייתי בת 18 ודוד בעלי היה בן 22 כשנישאנו. בתחילת הנישואים, בעודנו זוג צעיר שהתחיל את חייו, התגוררנו בשכונה ד' שבטבריה בדירה קטנה. לאחר מכן עברנו דירה נוספת ורק אחרי שנולדו שבעה ילדים – אילנית, דורית, חנן, רונן, שרון, אודי ואלדד, החלטנו לבנות בית גדול יותר שיהיה מרווח עבור כל המשפחה. דוד בעלי עבד בהתחלה כאיש קבע בחיל האוויר והיה אחראי על מחסני חירום בצבא במשך שלוש שנים, לאחר מכן הוא ואחיו עבדו כחשמלאים במקלטים בכל אזור הצפון ולבסוף היה קבלן בניין עד יציאתו לפנסיה. אני הייתי עקרת בית שדאגה לניקיון, תחזוקת הבית וגידול הילדים.

התחביבים שלי הם התעסקות בדברים קטנים, עד היום אני אוהבת לקנות עבורי ועבור נכדיי בובות קטנות וסירים קטנים.

גלגולו של חפץ 

במשפחתי יש חפץ מיוחד ויקר לליבנו – מפת קטיפה ממרוקו שהביאו לישראל ועברה בירושה מאמי מירה אלי, וממני עברה אל בתי הבכורה אילנית. המפה מיוחדת וסמלית מכיוון שבחג המימונה אנו נוהגים לשים אותה על שולחן הכיבוד .

מפת הקטיפה 

במרוקו, כשהייתי ילדה, היינו מתאספים כל היהודים בשכונה בסוף פסח, מחזירים את הכלים הכשרים לארונות המטבח ועושים בבתים מימונה. המימונה הוא חג עממי של יהודים יוצאי עדות המזרח, החג בעיקר בולט אצל יהודים מיוצאי מרוקו ונחוג במוצאי שביעי של פסח, מקור המנהג הוא ברכה לשנה חדשה לאחר הפסח. חגיגת המימונה כוללת פתיחת שולחן ועליו מטעמים, ביניהם מופלטה, ספינג' ומיני מתיקה. המסובים נוהגים ללבוש בגדים מסורתיים מפוארים הזהים למלבושי המימונה של יהודי מרוקו, כגון קפטאן מרוקאי, גלימות רקומות ותרבושים צבעוניים, והוא כולל שירים, ברכות וריקודים.

יום אחרי המימונה היינו נהוגים במרוקו ללכת כולם לים ולרחוץ את הרגליים כסמל ליציאת מצרים. גם כיום אני ובני משפחתי חוגגים מימונה, מאחרים ופותחים את ביתנו לאנשים והמפה נוכחת בשולחן בכל שנה.

שולחן המימונה בבתינו כיום

חלומות

לפני כשש שנים הגשמנו אני ובעלי חלום ונסענו להראות לילדינו היכן גדלנו במרוקו. בטיול היינו בכל המקומות בהם חיינו וגדלנו, הטיול היה מרגש מאוד – לראות אחרי כל כך הרבה שנים את מה שנשאר מהמקומות בהם גדלנו ובנוסף להכיר לילדינו את הילדות והמקומות בהם גדלנו.

חלום נוסף ואישי עליו חלמתי כל ילדותי היה להפוך את התחביב והאהבה שלי לתפירה למקצוע ולעסוק בזה בחיי היום יום שלי.

המסר של איידה לחיים

"כוחנו באחדותנו" – אנו כעם יהודי חייבים להיות מאוחדים וחזקים במיוחד בתקופה זו, הלוואי ולא יהיו מלחמות ואויבים יותר, ושכל החיילים והחטופים יחזרו במהרה הביתה.

איידה ובעלה דוד – כיום

הזוית האישית

החניכה טליה: בתהליך כתיבת הסיפור הכרתי את סבתה של החניכה שלי בפרויקט פרח – יובל. דרך הסיפור האישי שלה למדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליה ועל סיפור חייה של סבתה המקסימה איידה, היה מאוד כיף להכיר אותה ולהקשיב לסיפורה המעניין.

החונכת יובל: הייתה לי הזכות לשמוע את סיפורה של סבתי היקרה בשיתוף החניכה שלי בפרויקט פרח – טליה. הפרויקט קירב ביני ובין טליה וגרם לנו לחוות חוויה מיוחדת במינה, להיפגש עם סבתי יחד היה מהנה ומרתק והיה לי הכבוד שטליה תכיר ותשמע את סיפור חייה של סבתי. התהליך היה מיוחד ומלמד מאוד עבורי!

איידה לנקרי: התוכנית אפשרה לי לספר את סיפור חיי לנכדתי האהובה יובל, בשיתוף החניכה שלה בפרויקט ״פרח״ – טליה. האפשרות לשתף אותן בחוויה של העלייה לארץ ישראל ממרוקו, ובנוסף לשתף בסיפור חיי ובהתפתחות של המשפחה שלי ושל בעלי בארץ הייתה זכות עבורי.

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון.