מאגר סיפורי מורשת

שמי מזל (ג'יזל) סויסה, נולדתי במרץ 1947 בעיר "קזבלנקה" שבמרוקו להורי, אליהו ומסעודה סויסה. היה לי אח גדול שנפטר ממחלה בגיל צעיר, אימא שלי התאבלה עליו עד ימיה האחרונים, וסיפרה שהיה היה ילד יפה תואר. להורי נולדו עוד שבע בנות ובן אחד, לכולנו ניתנו שמות צרפתיים כי באותם זמנים מרוקו הייתה תחת כיבוש צרפתי. לי קראו "ג'יזל" – משמעו איילה בצרפתית, כי נולדתי עם עיניים גדולות ויפות כמו של איילה. כשעלינו לארץ נתנו לנו שמו ישראליים וככה קיבלתי את השם "מזל". אימא שלי, מסודי, הייתה עובדת כאחות בביה"ח הצרפתי ואבי אליהו עבד בשווקים ומכר עופות וכבשים.

משמעות השם "קזבלנקה" מלאדינו היא "העיר הלבנה", גרנו בעיר גדולה ויפה שבה כל הבתים היו צבועים בלבן והעיר היתה נקיה ומצוחצחת. כל היהודים גרו ברובע היהודי שנקרא "מלאח". גרנו בבית גדול ויפה שהיו בו שתי קומות והיו לאימא שלי עוזרות בית שסייעו בכביסות ובניקיונות. אימא שלי דאגה שתמיד נהיה לבושים יפה נקיים ומסורקים.

זיכרונות ילדות

אני ואחיותי למדנו בביה"ס הצרפתי בקזבלנקה ומשם למדתי לדבר גם צרפתית, בנים ובנות למדו בנפרד. לביה"ס היו לובשים תלבושת אחידה ומאוד מגונדרת. חליפה של חצאית וז'קט עם חולצה לבנה ועניבת פפיון, גרביים לבנות עד הברך. אני למדתי רק שמונה שנים בביה"ס, הפסקתי את לימודי כדי לעבוד בביה"ח עם אמי ולסייע לה. היו לי חברות בבית הספר אבל בעיקר אחיותי היו חברותי הטובות.

כילדה אהבתי לשחק בבובות ובנדנדה, לקפוץ בחבל ובקלאס, חמש אבנים ובסבתא סורגת. בקיץ היינו הולכים הרבה לים, חוף הים בקזבלנקה היה מרהיב, לאורך החוף היו המון בריכות שחיה ששייכות לחופים הפרטיים וזה היה הבילוי המועדף עלי. נהגנו גם ללכת המון לקברות צדיקים להתפלל ולעשות פיקניק משפחתי.

המאכלים שנהגנו לאכול במרוקו היו קוסקוס, אורז עם ירקות, טאג'ין, שזה תבשיל ירקות מסוגים שונים, "מחמר" פשטידת תפוחי אדמה וירקות וכמובן עוף ובשר. במרוקו עוף נחשב מעדן והיה יקר יותר מבשר כבש, אפילו כי לא היו הרבה עופות כמו בארץ ולכן בחגים היו מאכלי עופות מיוחדים כמו "פסטייה" – מאפה בצק עלים ממולא בעוף קצוץ עם פירות יבשים, תבשיל עוף בזיתים ועוד. בשבתות היו מאכלים מיוחדים וחגיגיים, תמיד היו שתי מנות לפחות, מתחילים בתבשיל דגים ברוטב וממשיכים למנה בשרית, היו כל מיני מאכלי צד כמו פסטלים וסיגרים ממולאים בשר או תפוחי אדמה ולפחות שמונה סוגי סלטים. אימא שלי הייתה בשלנית מעולה ואהבה לבשל ולארח כיד המלך.

כממתקים היו לנו סוכריות קרמל ביתיות, סוכריות תרנגול, תפוח מצופה קרמל, גלידה ושוקולד. בשמחות נהגו להכין "ספינז" – סופגניות מרוקאיות טבולות בסוכר או בדבש ועוגיות מרוקאיות מסוגים שונים – מרציפן, בוטנים, שוקולד, קוקוס ושקדים. הכי אהבתי לאכול גלידה, זכור לי חג אחד כילדה שהלכתי בבגדי חג לקנות גלידה בגביע ואז ילד מוסלמי רדף אחרי וחטף לי את הגלידה מהיד בלי ששמתי לב. חזרתי הביתה ממררת בבכי ואימא שלי נבהלה ולא הבינה מה קרה לי.

זיכרונות משנות ה-20

בתחילת שנות ה-20 שלי עדיין גרנו במרוקו. אחי הצעיר עלה לארץ ישראל לבד במסגרת "עליית הנוער" והתיישב בקיבוץ, אבל אני אחיותיי והוריי נשארנו במרוקו לעוד כמה שנים. משנות ה-20 אני זוכרת שבעיקר עשינו כיף חיים, הלכנו הרבה לים עם החברות, יצאנו למסיבות ואירועים, התלבשנו יפה בסגנון שהיה נהוג אז – שמלות נפוחות, נעלי עקב ותסרוקות גבוהות, רקדנו במסיבות לשיריו של אלביס פרסלי שהיה הזמר האהוב עלי, והיו סגנונות מוזיקה שונים כמו הטוויסט וג'אז. המשפחה שלי הייתה מאוד שמרנית ולא היה מקובל לצאת עם בחורים בחופשיות לפני האירוסים. במרוקו לאירוסים קראו "חינה", זהו טקס שמסמל את השידוך בין בני הזוג לפני החתונה ואחרי החינה היה אפשר לצאת כזוג עד החתונה. בטקס החינה מורחים חינה אדומה על ידיהם של בני הזוג מעניקים להם מתנות תכשיטים ונדוניה לבית, גם האורחים מורחים חינה כמזכרת מהטקס. לאחר הטקס הזה בני הזוג נחשבו מאורסים אחד לשני. בטקס החינה נהגו להכין דברי מתיקה מיוחדים ועוגיות מרוקאיות מכל הסוגים, את הטקס ליוותה כמובן מוזיקה מסורתית.

בחתונה של חברה טובה במרוקו

העלייה לארץ

במרוקו חיינו חיי נוחות, היה לנו הכל ובשפע, אך הגעגועים לאחי היחיד גברו והוריי קיבלו החלטה לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל. כל האחיות הסכימו פה אחד עם ההחלטה וההתרגשות הייתה בשיאה. עלינו בעזרת הסוכנות היהודית באונייה, האונייה עגנה קודם במרסיי שבצרפת, שם שהינו כמה ימים לפני שהמשכנו לארץ ישראל. בארץ הגענו לשיכונים בנתניה, עלינו בשנה מאוחרת יחסית לעולים אחרים ממרוקו. כשאנחנו הגענו לארץ, התנאים היו הרבה יותר טובים לעולים החדשים, כבר לא היו מעברות אלא שיכונים חדשים ויפים, היה אולפן שסייע לעולים ללמוד את השפה העברית, לנו היה קל כי למדנו עברית גם במרוקו. קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ובאופן כללי לא הרגשנו את חבלי העלייה כי כבר הייתה לנו משפחה בארץ. כמעט כל בני משפחתי גרו בנתניה למעט אחי שחי בקריית גת ואחות אחת שחיה בדימונה. הגענו לשכונת השיכונים "דורה" בנתניה שקלטה עולים חדשים מכל העדות. אני זוכרת שגרנו בשכנות טובה וכיבדנו אחד את המנהגים של השני, הייתה ערבות הדדית בין השכנים ואחד סייע לשני, הילדים שיחקו יחד בשכונה אחר הצהרים והיו חיים יפים. בשכונה היה בית כנסת אחד ששימש את כל העדות ושם היו נוהגים לערוך שמחות ואזכרות.

כשהגענו ארצה, אמי לא עבדה אלא ניהלה את משק הבית ואילו אבי השתלב יפה בשוק המקומי וגם נהג לערוך תפילות אזכרה בבית העלמין בעיר. בגלל הניסיון שלי בעבודה בביה"ח במרוקו עם אמי, השתלבתי יפה בבית האבות בשכונת מגוריי כמטפלת ושם עבדתי שנים רבות עד שפרשתי לפנסיה.

אהבה ונישואין

את בעלי הכרתי באירוע משפחתי, הוא חיזר אחריי, אני הייתי פחות מעוניינת בו אבל הוא לא ויתר והוריו הגיעו להוריי לבקש את ידי. ערכנו טקס חינה מפואר בבית חמי וחמותי עם תלבושות ומאכלים מסורתיים. את החתונה ערכנו בביתה של אמי ז"ל שהייתה בשלנית ידועה ומארחת למופת. היא לבדה הכינה את כל המאכלים לחתונה ואירחה עשרות בני משפחה בבית. הייתה לנו חתונה מפוארת ומרגשת. לימים נולדו לנו ארבע בנות שלכולן ניתנו שמות צרפתיים – קורין, שונטל, נטלי ואני. נטלי היא אמו של יונתן נכדי שערך לי את התיעוד.

אני ככלה

הזוית האישית

יונתן הנכד המתעד: מאוד נהניתי לראיין את סבתא ג'יזל האהובה שטיפלה בי משנולדתי, הסיפורים שסיפרה לי היו מצחיקים ומעניינים והיה מרגש לדמיין את סבתא כילדה קטנה במרוקו.