מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים נולדה בשנת 1947 בעיר פאס שבמרוקו. במשפחה הם היו 12 אחים ואחיות. הם גרו בשכונה מעורבת ערבים ויהודים שצד אחד של השכונה היה שייך ליהודים. בבית היו שישה חדרים גדולים, סלון וחצר ענקית. בישלו על פרימוס, אפו את הלחם בבית והשתמשו בתנור של המאפייה. בשבת אכלו חמין כדי לשמור עליו חם. כל היהודים שמו את הסירים שלהם בתנור האפייה, מאחר ולא היו מקלחות, היו מחממים מים על הפתילה ומתקלחים עם נטלה. את הבגדים כבסו עם גיגית ושפשפו על קרש.

זיכרונות ילדות

החברים היו ילדים ומשפחה מהשכונה בעיקר יהודים, הם שיחקו חמש אבנים שיצרו מגרעינים של פירות, כדור שעשוי מסמרטוטים ובובות שתפרו לבד בבית. מרכז המפגש היה בבתים של אנשים ובעיקר בבית הכנסת. הם למדו בבית ספר אליאנס, בעיקר חשבון עברית ועוד. כאשר מורה היה נכנס לכיתה כולם היו עומדים לתת כבוד, מחוייבים להגיע מסודרים ונקיים, מי שהיה מפריע היה נענש עם מכה על אצבעותיו עם סרגל. הממתק היחיד שהיה הוא סוכריה על מקל בצורת תרנגול. תנועת הנוער שבה השתתפו הייתה השומר הצעיר, שאף הבריחה והעלתה יהודים לארץ.

אהבה ומשפחה

סבתא ואחיה עלו כילדים לארץ אבל הקשר המשפחתי היה בעיקר בשבתות וחגים, בהם התכנסו כל בני המשפחה ישבו, צחקו, שחקו, אהבו לבקר מבית לבית בעיקר באזור היהודי.

עלייה תקומה והתיישבות

סבתא מספרת: "עליתי לארץ בשנת 1965, סיבת העלייה הייתה היהדות והמשפחה שמאוד רצתה לעלות לארץ ישראל הארץ הקדושה לעם היהודי, ליישב ולעזור ליישוב המדינה. דבר נוסף שדרבן וזרז את העלייה היה לאחר שמלך מרוקו נפטר, היהודים חששו לחייהם והתחילו התנכלויות מצד השכנים המוסלמים שרצו את הבתים והרכוש של היהודים.

העלייה לארץ הייתה קשה ובתחבולה, מאחר ובתקופה ההיא שלטונות מרוקו אסרו על היהודים לעלות לארץ. היינו משפחה גדולה, הורים ו-12 אחים ואחיות, כאשר שלושה אחים כבר היו כבר נשואים. לכן, בכדי לא להיתפס על ידי השלטונות, המשפחה נאלצה להתפצל ולעלות בקבוצות קטנות לארץ כל קבוצה בנפרד. ראשונים עלו לארץ האח הגדול אשתו ואחד האחים.

מאחר והייתי ילדה קטנה, אני ואחותי הגדולה עלינו יחד. מאחר והייתי ילדה, ההורים היו צריכים לחתום לשומר הצעיר בכדי שנעלה לארץ. עלינו דרך מסתור של השומר הצעיר, היה שם מדריך שכל גופו היה מכוסה בגלביה, מבעד למסכה יכולנו לראות רק את העיניים שלו. הוא ביקש שלא נשאל עליו שום שאלות. בכדי לא לסכן אותו קראנו לו בשם כינוי ולא בשמו האמיתי. בשעה מאוחרת של לילה עלינו על משאית מלאה בילדים ונערים ונסענו בחושך נסיעה ארוכה, שבה כל אחד יושב על מזוודה אחת בלבד שהרשו לקחת, ללא תעודות וללא מסמכים. נסיעה עם הרבה טלטלות והרבה סכנות. ביקשו שנהיה שקטים מאוד. לאחר נסיעה ארוכה הגענו לים ועלינו על ספינה שהייתה צפופה עם הרבה אנשים. הספינה הייתה לא נוחה, והיו הרבה סכנות בדרך. כשהגענו לארץ התאחדנו עם אח שהגיע קודם ושאר המשפחה וההורים עלו לאחר מכן, כאשר ההורים עלו אחרונים. כל המשפחה התאחדה לאחר שנתיים. כשהגענו לארץ, חלק מהעולים בספינה שלנו הגיעו לקיבוצים, חלק לעיר אשדוד וחלק לירושלים. ענו הגיענו לירושלים גרנו במעברות. קיבלו אותנו מאוד יפה. למרות שידענו קצת עברית, היו קשיים בשפה. היה לי קשה גם בגלל שהייתי ילדה קטנה ללא ההורים, אבל אחר כך התרגלתי, כי הייתה איתי משפחה תומכת.

בהכרזת קום המדינה טרם נולדתי, אבל הוריי סיפרו שהיה רדיו אחד בשכונה, ובעת ההכרזה העבירו את הידיעה מבית לבית בהתרגשות גדולה.

מתכון משפחתי – סחינה

המאכל שהמשיך איתנו כל השנים עד היום הוא החמין המרוקאי המוכר בשם "סחינה". מאכל זה במשך דורות היה מפיץ ריחות של שבת וכל המשפחה הייתה מתאספת סביבו. בישולו הארוך נעשה בתנור משותף שהיה במאפייה. אז לא היה תנורים בבתים, כל השכנים היו מחממים את התבשיל במאפייה השכונתית לאורך כל הלילה. בבוקר כל אחד היה לוקח את הסיר שלו. גם היום כל המשפחה המורחבת נפגשת לארוחה ומעבירים בה חוויות משותפות.

הזוית האישית

לירון: היה לי מאוד חווייתי ומעניין לראיין את סבתא ולשמוע ממנה סיפורים על ילדותה והתקופה בה חיה במרוקו ועל העלייה לארץ.