מאגר סיפורי מורשת

שמי גל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מנציחה את סבתי, רותי שוורץ ז"ל, באמצעות דברים ששמעתי עליה מאבי.

סבתי, רותי שורץ ז"ל, נולדה  בארץ ב- 3 באוגוסט 1930. הוריה של סבתי, ריבה ודוד טבצ'ניק, עלו לארץ מפולין והגיעו לחופי יפו באוגוסט 1929. בהגיעם לארץ, התאכסנו בבית העם ביפו. כבר בלילם הראשון בארץ פרצו פרעות תרפ"ט, בהם הותקפו יהודים במקומות שונים בארץ על ידי פורעים ערבים. אביה של סבתי, דוד, נקרא כבר באותו הלילה להצטרף לכוח המגן שהוקם ביישוב היהודי. הוא נשלח לקרב עם אקדח ישן שהביא איתו מוסתר בתחתית כפולה של קופסת שימורים של ריבה.

בשנים שלאחר מכן לקחו הוריה של סבתי חלק פעיל בהקמת יישובים ובהגנה עליהם, וסבתי כילדה נדדה איתם בכל רחבי הארץ. סבתא שלי הכירה את סבא שלי, ז'אן שורץ, במהלך שירותה הצבאי. שניהם שירתו יחד במחנה 80, בזמן שסבתי עברה שם קורס קצינות, והם נישאו זמן קצר מאוחר יותר. הם התגוררו תקופה קצרה ברעננה, ומשם עברו לפתח תקווה, עיר הולדתו של אבי ושל שתי דודותיי. סבתא שלי השפיעה רבות בתחום החינוך- בתחילה הייתה גננת ואף ניהלה גן ילדים בפתח תקווה. עם התבגרותה והתקדמותה בתחום היא החלה לעבוד בויצ"ו, ולאחר מכן מונתה למפקחת חינוכית והובילה מגמות של חדשנות בניהול מעונות היום של ויצ"ו ברחבי הארץ ובאופן בו התחנכו הילדים במעונות אלה.

ילדות

סבתי הייתה ילדה יחידה לזוג הורים שהיו עסוקים בפעילות ציבורית, בעשייה למען הכלל בהתיישבות ובהגנה על היישוב היהודי בארץ. מסיבה זו, היא עברה ילדות לא קלה ונשארה פעמים רבות לבדה ולמשך תקופות ארוכות. בתקופת חומה ומגדל, כאשר סבתי הייתה בכיתה א' או ב', השאירו אותה הוריה במטולה למשך ימים ארוכים אצל משפחת מכרים, והם עברו למושב בית הלל ממנו יצאו להקמת הקיבוצים דן ודפנה הסמוכים. סבתי נשארה לבד במשך ימים ארוכים בכל עזיבה, למדה בבית ספר בו הייתה כיתה בודדת בה למדו בני כל הגילאים והייתה מאוד בודדה ועצובה.

בתקופה מאוחרת יותר הושארה סבתי עם סבא שלה, שעלה גם הוא מאוחר יותר לארץ, בצריף ביישוב קריית בנימין שהוקם אז ליד קריית אתא. מיישוב זה יצאו המתיישבים להקמת נקודות יישוב שונות ברחבי הארץ. בשנים שבין 1939-1936, התרחשו התקפות רבות של כנופיות פורעים ערבים על יישובים יהודיים ברחבי הארץ. בערב אחד בו סבתי נשארה לבד עם סבא שלה, הותקף גם היישוב הקטן שבו היה רק שומר אחד חמוש באותו הלילה. למשמע היריות סבא של סבתי הסתיר אותה מתחת למיטה וסיפר לה שרעשי היריות נגרמים בגלל השלכת אבנים על פחים שמשליך השומר כדי להתאמן בקליעה, זאת עשה כדי שלא תפחד. בפועל ניהל השומר קרב יריות עם מספר פורעים כשהוא רץ ויורה מנקודות שונות ביישוב על מנת ליצור את הרושם שיש ביישוב ממספר מגינים ולא שומר בודד.

בבוקר שלאחר מכן נמצאה גופתו וגופת כלבו. בתקופה מאוחרת יותר בילדות עברה סבתי ומשפחתה לפתח תקווה. מאוחר יותר, כנערה בת 16, התנדבה סבתי לפלמ"ח. ברחבה שבה נמצא היום המרכז המסחרי "יכין" בפתח תקווה, היה באותה תקופה בית אריזה גדול לפירות הדר. אחת מן המכונות הייתה ניתנת להזזה, ומתחתיה היה פתח נסתר דרכו ירדו במדרגות אל מתחת לפני האדמה, אל סליק בו הוסתר נשק ואמצעי לחימה של הפלמ"ח ולוחמי ההגנה. כחלק מתפקידה בפלמ"ח עבדה סבתי בסליק והייתה מגיעה אחרי הצהרים, לאחר סיום יום הלימודים, על אופניים אל הסליק, שם ניקתה ושימנה את כלי הנשק השונים.

זיכרון נוסף לא קל שהיה לסבתי ועליו סיפרה, היה חיפוש שבוצע בביתה בפתח תקווה על ידי צנחנים בריטים (יחידה שנקראה "הכלניות" בשל הכומתות האדומות אותן חבשו). הבריטים ידעו על חברותו של אביה של סבתי בארגון "ההגנה". באותם ימים הוא נשלח בשליחות הארגון לאירופה, בה הסתיימה באותם ימים מלחמת העולם השנייה. הוא נסע במסווה של חייל בריטי על מנת לאתר ניצולים ולארגן את עלייתם לארץ באופן בלתי חוקי. לבריטים נודע על נסיעתו והם חיפשו אותו בבית, ולא מצאו אותו, ערכו חיפוש והפכו את הבית כולו ואף השחיתו עם הכידונים את ריפודי הספות וחיפשו בהן נשק. הסיפורים הטראומטיים הצטרפו לחוויות שחוותה סבתי והפכו את הילדות שלה לתקופה לא פשוטה. סבתי הרבתה לספר לי על הילדות שלה, אבל התייחסה לתקופה הזו כתקופה שחישלה אותה ואני יכולה להעיד שהיא הייתה אדם אופטימי וחזק כל ימי חייה.

סבתי בימי נעוריה – כאשר פעלה במסגרת הפלמ"ח

סיפור ההיכרות של סבתי וסבי

סבי וסבתי הכירו ונפגשו לראשונה כ- 70 שנה, במהלך שירותם הצבאי במחנה 80. סבא שלי שירת במשטרה הצבאית וסבתי הייתה במהלכו של קורס קצינות בבסיס. הם נפגשו לראשונה פגישה מקרית בהחלט בשק"ם, בה שוחחו שניהם על ספר משותף אותו קראו: "40 הימים של מוסה דאג". אותה פגישה מקרית וראשונית הובילה לשיחות נוספות רבות ביניהם, שבסופו של דבר הובילו לאהבה גדולה. גם סבתי וגם סבי שירתו יחד באותו הבסיס. בימים בהם סבתי הייתה בתורנויות שמירה וסבי היה בחופשה, הוא נסע בטרמפים חזרה לבסיס רק כדי להיות איתה בזמן שמירותיה על מנת שיעבור לה הזמן במהרה. כעבור שנתיים של אהבה גדולה הציע סבי לסבתי נישואין, והם נישאו אחד לשני לאחר זמן קצר. את ירח הדבש שלהם, זמן קצר לאחר חתונתם, הם בילו בחופשה בטבריה. מאוחר יותר נולדה דודתי וכעשר שנים אחריה נולדה דודתי השנייה. חמש שנים מאוחר יותר נולד אבי שהיה הצעיר ביותר מבין הילדים. סבי וסבתי היו נשואים מעל לחמישים שנה, עד אותו  היום בו סבי נפטר.

סבתא וסבא כזוג צעיר

עיסוקה של סבתי בתחום החינוך

סבתי פיתחה קריירה ארוכת שנים בתחום החינוך לגיל הרך. היא החלה את דרכה בלימודים בסמינר למורות וגננות. את עבודתה הראשונה בתחום הגננות, החלה בגן ילדים בקיבוץ משמר השרון. לאחר מכן עבדה כגננת בפתח תקווה והייתה מנהלת גן ילדים שפעל בזמנו ברחוב ארלוזורוב בעיר.  לימים החלה לעבוד בתנועת ויצ"ו והיא התקדמה לתפקיד של מפקחת חינוכית בתחום החינוך לגיל הרך. בתפקיד זה הייתה אחראית סבתי על פיתוח וקידום מעונות יום בערים שונות. כגון: רחובות, נס ציונה, ראשון לציון ושכונת התקווה בתל אביב. סבתי קידמה פרויקטים שונים, וביניהם הקמת מעונות לגיל הרך במושבים בבקעת הירדן (מחולה, גיתית, תומר ועוד). לאחר מכן עסקה בהקמת מעונות לגיל הרך במצפים (ישובים קהילתיים) בגליל.

סבתי החליטה לפרוש מספר שנים קודם לגיל הפנסיה, על מנת להצטרף לסבי שעבד באותה התקופה בשליחות באפריקה. תוכנית זו השתבשה מהסיבה שסבי לקה בהתקף לב במפתיע ונאלץ לחזור לארץ להמשך טיפול. למרות שסבתי פרשה מוקדם מן הצפוי, סבתי תרמה רבות להתפתחות תחום החינוך באותה התקופה וזכתה להכרה והערכה רבה על פועלה בתחום.

חלומה של סבתי

חלומה של סבתי והשאיפה הגדולה שליוותה אותה בזקנתה היה להישאר בריאה, עצמאית וחזקה על אף הגיל המתקדם. במשך כל חייה סבתי עסקה בספורט והתעמלות במסגרות ספורטיביות שונות. היא הלכה לחדר הכושר כמעט בכל יום במשך יותר מעשרים שנה, הלכה לחוג יוגה, הלכה לחוג פילאטיס ועוד. פעמים רבות ליוויתי אותה לחדר הכושר ולאימוניה השונים ולאחר מכן בילינו יחד את היום. סבתי סירבה להיכנע לגיל ולתהליך ההזדקנות והתאמנה על מנת להישאר פעילה ובריאה. היא אכן הגשימה את חלומה והמשיכה להתאמן עד לגיל 86, כאשר גופה בגד בה והיא נאלצה להפסיק את האימונים, עובדה שמאוד העציבה אותה והכאיבה לה. אף על פי כן היא ניסתה להמשיך ולהתאמן בבית ככל שיכלה ולבסוף נפטרה בגיל 89.

ניתן להגיד שסבתי הצליחה להגשים את חלומה להיות פעילה ובריאה, ולהיות חלק מרכזי מחיי המשפחה בזכות המסירות, כוח הרצון, הצבת המטרות והשקעה רבה שהנחו אותה במשך כל ימי חייה. אני יכולה לומר בגאווה שאני לוקחת השראה מסבתא שלי יום יום, וגם אני נמצאת מעל ל-11 שנים במסגרת ספורטיבית מקצועית הדורשת מסירות ורצינות רבה. חלומה של סבתא התגשם במידה מרובה ומעניק לי השראה במשך כל יום בו אני עוסקת בספורט למען הנאתי ובריאותי.

הזוית האישית

גל הנכדה המתעדת: סבתי נפטרה לפני שלוש שנים. לאחר מותה של סבתי, ניסינו לחשוב כל המשפחה על דרכים שונות בהן נוכל להנציח אותה ולגרום לרבים לדעת איזה אדם מיוחד סבתי הייתה. כאשר שמעתי על התכנית, שמחתי מאוד לדעת שנפלה בחלקי ההזדמנות לקחת בו חלק, ומיד היה לי ברור שאת התיעוד אעשה על סבתי. כאשר סיפרתי למשפחתי על התכנית, כולם שמחו מאוד והיו נרגשים מן ההזדמנות להנציח את סבתי שהייתה מרכז המשפחה.

מי שסייע לי בעבודה וסיפר את סיפור חייה של סבתי היה אבי. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה לבצע את התכנית יחד עם אבי ולהיזכר איתו יחד בסבתי, אימא שלו. בזכות התכנית המיוחדת הזו גיליתי דברים מדהימים וחדשים על סבתי ועל תקופת ילדותה שלא הייתי מתארת לעצמי שסבתי חוותה ועברה בחייה. בנוסף, במהלך העבודה המשותפת, מצאנו אבי ואני ממצאים היסטוריים ועדויות על המשפחה, שחלקם קיימים כבר מעל ל-100 שנים. בזכות התכנית הצלחנו המשפחה, ובעיקר אבי ואני, להתחבר לסבתי, להיזכר בה, להיזכר איזה אדם היא הייתה, להתגעגע אליה, להיזכר בחוויות משותפות, לאהוב ולכאוב ובעיקר את ההזדמנות להנציח אותה בצורה מכובדת בדיוק כמו שמגיע לה. חווית כתיבת הסיפור הייתה חוויה נהדרת, מחברת ומרגשת ביותר, אני מודה על ההזדמנות והיכולת לקחת חלק בתכנית נהדרת זה.

זווית אישית של אבי: בנימה אישית אוכל לומר, שהעבודה אפשרה לי לחשוב שוב על אמי ז"ל. שמחתי על ההזדמנות לחקור שוב את עברה, לקרוא שוב מכתבים שכתבה ושכתבו בשבילה, להתבונן בתמונות, תעודות, מסמכים וגם להיזכר בעברה מפי בני משפחה אחרים. העבר של אמי, ילידת הארץ, הוא גם חלק מסיפור הקמת המדינה: המלחמה על עצמאותה, תקופת המחתרות, חומה ומגדל והימים הראשונים של צה"ל. להכין את סיפור התיעוד הזה עם גל בתי היה עבורי התנסות מיוחדת שאפשרה לי לשוב ולספר לגל על העבר של סבתא שלה, להתפעל מהעשייה שלה עבור המדינה ולגלות בפניה פן נוסף אודות סבתה אותו לא הכירה. גל הייתה בת 13 כאשר סבתה נפטרה והתכנית אפשרה גם לי וגם לגל להיזכר בה ולהתגעגע אליה.