מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל (רשל) אלבז, נולדתי בתאריך 02.01.1931, בעיר אל ג'דידה שבמרוקו (מזגו- פורטוגזית). היום אני בת 92 וזכיתי שהזיכרון שלי חד ואני זוכרת היטב את כל ילדותי ונעורי.

שם הוריי גבריאל ועיישה בן שטרית. בהתחלה אבא שלי היה מורה ולאחר זמן מה הוא עבר לעבוד במס הכנסה בתור רואה חשבון, אימא שלי אף פעם לא עבדה. אימא שלי הייתה מיוחדת במינה, היא טיפלה בנו כאילו היינו העיניים שלה, היא הייתה אישה טובת לב וכולם אהבו אותה. אבא שלי, לעומת זאת, היה אדם קשה, גם עם אימא שלי וגם איתנו, הילדים שלו. למשל, אם אימא הייתה הולכת פעם בשבוע לקנות בשר, הוא היה תמיד כועס עליה על איכות הבשר. בדרך כלל הוא היה כועס על אימא ללא סיבה מיוחדת ואפילו כשהייתי בת 12 שאלתי את אימא שלי למה היא לא מתגרשת ממנו, אבל היא ענתה שהבנות שלה צריכות להתחתן ועד שלא יתחתנו היא לא תתגרש מבעלה. לבסוף, עם השנים אבא שלי התרכך והיה לאדם טוב יותר. אבא שלי תמיד היה לבוש עם חליפה ועניבה ואת הבגדים שלו כולל חולצות היה תופר לו חייט בהזמנה. הוא גם הרבה ללכת עם מקל שהידית שלו הייתה עשויה משנהב, לא היו לו קשיי הליכה אלא הוא הלך עם המקל בשביל להראות אינטליגנטי. אימא שלי הייתה אישה מאוד יפה ותופרת לעצמה את הבגדים שלה, תמיד הייתה מתלבשת יפה והשיער שלה היה אסוף בסגנון גולגול, היא מעולם לא צבעה את השיער שלה.

ילדותי

היינו שלושה אחים, בן ושתי בנות. לאחי קראו מקס (הוא נפטר), לאחותי קוראים ג'וזט היא עדיין בחיים. גרנו בבית פרטי עם ארבעה חדרים ולא הייתה אמבטיה, היו מדרגות לגג ועל הגג היה חדר מחסן וחבלים לייבוש כביסה. הבתים של השכנים היו מאוד קרובים ולא היו חצרות. הבית היה בסמטה ליד הרחוב הראשי. הייתה סביבה מיוחדת בעיר כי גרו שם ספרדים, איטלקים, צרפתים, יהודים וערבים. היה בעל בית אחד שכמעט כל הבתים היו ברשותו וכולם שילמו לו שכירות. לא היה לנו גז, היה פחם. במטבח היה סוג של חתיכת שיש עם חורים שבתוכם היו כלים ממתכת יצוקה ושם היו שמים את הפחמים, הדלקנו אותם והם החזיקו ובערו כל היום. בפינה של המטבח היתה באר, כן, ממש באר בתוך המטבח אבל…..היו בה מים מלוחים ומים אלו שימשו אותנו לכביסה, שטיפת כלים וניקיון של הבית. היו לנו שני כדי חרס ענקיים בגובה של מטר והם שימשו אותנו לאחסון מי שתייה, הביא אותם כל יום אדם כדי למלא את הכדים. אותו אדם הגיע על גבי חמור והיו על החמור נאדי מים עשויים מעור של עזים. הוא היה מוכר המים של כל השכונה. בבית הייתה גיגית גדולה שהייתה עשויה מאמייל וכדי להתרחץ חיממו את המים בקומקום גדול, כדי לחפוף שיער הייתה גיגית נפרדת. בימי חמישי הבנות – אחותי ג'וזט, אימא שלי ואני – הלכנו ביחד לחמאם.

בילדות שלי היינו הולכים הרבה לים. קראו לים הזה "המלכה של מרוקו", חוף הים של אל ג'דידה היה ועד היום נחשב לאחד החופים היפים ביותר בכל מרוקו. היו בקתות קטנות מעץ להשכרה על החוף. הבקתות היו בצבע אדום לבן וכחול לבן. את בגדי הים סרגנו בעצמנו וכשנכנסנו לים המים הגיעו לנו עד הברכיים…בתוך הים הייתה סירה ענקית שבה היה קזינו, ובערב הוא שימש בתור מועדון. היו מספר בתי כנסת, לא רק אחד, רוב בתי הכנסת היו ב"מלאח", כלומר הגטו של היהודים בעיר. בגטו הזה לא היו רק יהודים אלא גם הרבה נוצרים והייתה כנסייה גדולה שם. מסביב לגטו הייתה חומה שבנו הפורטוגזים ועליה היו עדיין התותחים שהשאירו הפורטוגזים כשעזבו את מרוקו. הסבים שלי נולדו בעיר שם מוגדור (אל סואירה) והם עברו לאל ג'דידה כי חיפשו חזנים שהיו חסרים ולכן הסבים שלי (שני אחים), עברו לשם כדי להיות חזנים בבתי הכנסת.

בשכונה הבנות היו הולכות לבית אחת של השנייה ומשחקות בהצגות, הן היו מופיעות לפני הילדים בשכונה ואפילו מדי פעם קיבלנו כסף קטן מהילדים. המשחק הפופולרי ביותר היה משחק שנקרא חמש אבנים, האבנים היו מעצמות של כבש. עוד שיחקנו קפיצה בחבל. כשהייתי בתיכון שיחקתי כדורסל בנבחרת בית הספר. החברים שלי היו החברים מהכיתה, היו גם יהודים וגם נוצרים כי לא הלכתי לבית ספר יהודי אלא לבית ספר צרפתי. הייתה חלוקה בבית הספר לבנים ובנות בנפרד. הלימודים היו בצרפתית ולמדנו בערך הכל: היסטוריה גיאוגרפיה, אנגלית, מתמטיקה, ספרות צרפתית, ספורט ותנ"ך של הצרפתים.

מאכלים מיוחדים – בעיקר אכלנו מאוד טעים. היה משהו אחר לאכול כל יום ואימא תמיד דאגה שנאכל בשר כל יום, אימא שלי הייתה בשלנית מעולה. ככה לארוחת שישי אכלנו בדרך כלל קודם כל דג, ולאחר מכן בשר או עוף עם תוספות וקינוח. אגב, היה האוכל הזה בכל בית יהודי במרוקו. בימי שבת אכלנו חמין, כל יום שבת! את כל הקניות הכשרות קנינו אצל היהודים ואת השאר קנינו בשוק המקומי.

נעוריי

בנעוריי בעיקר האזנו למוסיקה צרפתית, איטלקית וספרדית לזמרים כמו טינו רוסי ,אלן ברייר, אדיט פיאף ואפילו שרנו את ההמנון הצרפתי. רקדנו טנגו, ריקודים סלונים, רומבה פסדובלה, אבל הבנו יכלו לרקוד רק עם בנות או עם בנים – אבל מהמשפחה, אפילו זכיתי במקום ראשון בחרות ריקודים כשרקדתי עם אח שלי מקס. בבית שמענו מוסיקה בפטיפון לתקליטים צרפתיים ובעלי אהב מאוד מוסיקה אנדלוסית.

אח שלי מקס עבד עם סבא שלך והוא ה שהכיר ביננו והיה "השדכן", כמו שהיה מקובל בתקופה ההיא. בדרך כלל אצל היהודים הנישואים היו דרך שידוכים. בעלי הגיע לבית הוריי כדי להכיר אותי ודיבר בעיקר עם אבא שלי כדי לשכנע אותו להתחתן, אבל אבא שלי היה יחסית אדם מודרני ואמר בפירוש שקודם כל ההסכמה תבוא מצידי ואם אני מסכימה הוא גם יסכים. הוא היה מגיע אלינו בשבתות ונשאר לישון אצלנו בחדר של אח שלי מקס ולאט לאט הכרנו אחד את השנייה והחלטנו להתחתן.

יום נישואינו

הכתובה

האווירה בבית הוריי הייתה נינוחה ויכולנו לדבר בפתיחות עם ההורים שלי. בשבתות דיברנו הרבה מסביב לשולחן, בדרך כלל דיבורים עניניים ולא דיבורי סרק. יצאנו לבלות רק פעם בשנה, בשנה האזרחית החדשה ובנוסף יצאנו לאירועים משפחתיים. התחתנתי בגיל 19 ובגיל 20 כבר ילדתי את הילדה הראשונה. לאחר מכן, ילדתי כל שנתיים בן, יש לי חמישה בנים ובת אחת. היום יש לי שישה ילדים, 14 נכדים ו-20 נינים, כולם עובדים בכל מיני עבודות ומפרנסים את משפחותיהם. המקצועות של ילדיי: ד"ר לביולוגיה, מהנדסים, אנשי עסקים, מדריך הישרדות, המקצועות של הנכדים:, אנשי עסקים, רואי חשבון, כלכלנים, רופאה, אומניות, מהנדסים, תלמידים/ תלמידות, חיילים.

העלייה לארץ ישראל

עלינו לארץ במרץ 1968 בעלי אמיל ואני ואת שאר הילדים שלחנו 5 חודשים לפני כן בעליית הנוער. סיבת העלייה ברורה, ישראל ניצחה את צבאות ערב במלחמת ששת הימים וחיי היהודים במדינות ערב לא היו כל כך בטוחים למרות שבמרוקו חיי היהודים היו בטוחים, בעלי לא רצה לקחת סיכון והחליט שנעשה עלייה לארץ ישראל.

מסמכי העלייה לארץ

הגענו לארץ ישראל ממרוקו דרך צרפת, שם היינו במחנה של עולים חדשים בעיר מרסיי ולאחר מכן הגענו לשדה התעופה, שם חיכו לנו שאר הילדים שכבר היו בישראל. הקליטה בשדה התעופה הייתה יחסית קלה ושלחו אותנו לנתניה בשיכון עולים "אזורים" שאגב עדיין קיים. הגענו לדירה חדשה לגמרי אבל מאוד מאוד קטנה למשפחה הגדולה שלנו.

בהתחלה היה לי מאוד קשה לגור בארץ בגלל שהאנשים היו חסרי נימוס, הדירות מאוד קטנות ובמרוקו היו לי שתי משרתות בבית שעשו את עבודות הבית ופה הייתי צריכה לעשות הכל לבד. בעלי ואני הלכנו לאולפן "בן יהודה", שם למדנו עברית, בעלי למד מהר יותר ממני. גרנו בנתניה מספר חודשים ואחר כך עברנו לגור בנהריה גם כן לכמה חודשים, ואז עברנו לחולון, מאז אני גרה בחולון. אני גרה באותה דירה שקנינו לפני 52 שנה.

הזוית האישית

נינה: מאוד התרגשתי לשמוע סיפורי ילדות מסבתא רשל, נדהמתי לראות כמה הזיכרון שלה חד למרות גילה המתקדם, דרך הסיפורים זכיתי להכיר את סבתא שלי כילדה.