מאגר סיפורי מורשת

שמי לודמילה שוורצבורג, נולדתי בתאריך 14.7.1954 והיום אני בת 69.

נולדתי באוקראינה כאשר הייתה חלק מברית המועצות לשעבר, וגדלתי בעיר בויניצה, בה אני גרה עד היום. אני אוהבת מאוד את ויניצה מאחר וזו עיר מאוד יפה עם הרבה דברים מעניינים שניתן לראות והרבה אתרים שניתן לבקר בהם. אחד המקומות היפים בויניצה בהם אני תמיד ממליצה לבקר היא מזרקת "רושן" שזו המזרקה השנייה היפה ביותר באירופה. הנוף והאווירה של ויניצה מיוחדים ומושפעים ממזג האוויר, כך שבחורף הכל לבן ומרגיש טהור ונקי ואילו בקיץ הכל ירוק ופורח ויש הרגשה של חיים.

לאמי קראו דורה, היא נולדה באחד הכפרים ליד העיר ז'י'טומיר באוקראינה בתקופת ברית המועצות לשעבר. אחרי מלחמת העולם השנייה, אימא שלי עברה לגור בויניצה ביחד עם אחותה הגדולה. לאבי קראו ולדימיר, הוא נולד בויניצה. הוא נלחם במלחמת העולם השנייה ואחרי המלחמה הוא פגש את אימא שלי ולאחר כמה שנים אני נולדתי. אבא שלי היה מנהל תחנת דלק ואימא שלי עבדה בבנק לפני שנולדתי. אחרי שנולדתי היא הפסיקה לעבוד כדי לטפל בי.

כשהייתי קטנה ההורים שלי החליטו שהם לא מעוניינים שאלך לגן ולכן בגיל 7 ישר הלכתי לבית הספר. בבית הספר נחשבתי לתלמידה טובה ואף לקחתי חלק במועצת התלמידים. את לימודיי בבית הספר סיימתי בכיתה י' כאשר הייתי בת 17. בסוף כיתה י' התקבלתי לאוניברסיטה באוקראינה בעיר קייב.

הדבר שזכור לי ביותר מילדותי הוא שלא חגגו בכלל חגים יהודים, אלא רק חגים סובייטיים כמו יום הרבולוציה באוקטובר, נובי גוד בדצמבר, יום הצבא בפברואר, יום האישה הבינלאומי וחג העובדים במאי. בתור יהודים בויניצה היינו חוגגים חגים יהודיים כך שאף אחד לא ידע מאחר והדבר היה אסור. בתקופת ילדותי חגגנו בעיקר את ראש השנה, חנוכה ופסח, מאחר ואלו היו החגים שיכולנו לחגוג כל אחד בביתו בשקט כך שאיש מהשכנים לא ידע. בפסח לא היה ניתן לקנות מצות כמו היום בסופר, אלא כל יהודי שרצה לקנות מצות היה צריך להזמין מראש דרך אנשים אחרים והיינו מבריחים אותן מחו"ל או קונים מהשוק השחור. גם במהלך חנוכה לא חגגנו כמו שחוגגים היום, כאשר הדבר הבולט ביותר היה שלא היו סופגניות והדבר היחיד שבאמת סימן את חנוכה היה קבלת החנוכה גאלד, שזה בעצם דמי חנוכה בתרגום מיידיש. אפילו בראש השנה החגיגות היו שונות מאוד מהמוכר לנו, כיום נהוג ללכת לבית הכנסת במהלך ראש השנה, דבר שלא התאפשר לנו בילדותי מאחר ובית הכנסת המרכזי היה סגור. מאחר ובאותה תקופה הדת הייתה אסורה והיה פחד שהמשטר הקומוניסטי יגלה שאנחנו מקיימים אורח חיים יהודי, רק אנשים שידעו על בית הכנסת הסודי בעיר וידעו בדרך של "מפה לאוזן" איך להיכנס אליו יכלו להגיע ולהתפלל.

עם נפילת ברית המועצת החיים השתנו מאוד בשביל היהודים שחיים באוקראינה ובויניצה, בפרט כך שכיום יהודים לחיות ללא פחד עם כלל הסממנים היהודיים. היום אני חלק מהקהילה היהודית שיש בעיר וכקהילה אנחנו משתדלים כל שנה לחגוג את החגים כולם יחד בבית הכנסת המרכזי.

הזוית האישית

ניקול הנכדה המתעדת: במהלך כתיבת התיעוד נהניתי מאוד לשמוע את סיפור חייה של סבתא שלי בתור ילדה יהודיה בארץ זרה, במיוחד אהבתי לשמוע את כל זיכרונות הילדות שלה וההתרגשות שלה מעצם הזיכרון. בנוסף לכך, היה לי מאוד מעניין לעבוד ביחד עם סבתי ולגלות עליה דברים חדשים שלא ידעתי לפני כן, שגם לא כל כך עלה בדעתי לשאול לפני כתיבתו של הסיפור.