מאגר סיפורי מורשת

שמי עודד גרוס, ואני גר כיום בנתניה. נולדתי ב-1946 ברחובות אשר הייתה אז מושבה והיוותה עיר מחוז של דרום הארץ. בסיפורי ארצה לספר על צורת החיים. ההווי והאווירה בשנות ילדותי ובנעוריי.

חג שבועות

הזיכרון הראשון עליו אספר הוא מהיותי בכיתה ג' במסגרת ההכנות לחג השבועות, חג הביכורים, שכידוע הוא השני מתוך שלושת הרגלים של חגי ישראל. (במסורת היהודית היה נהוג לעלות שלוש פעמים ולהביא מנחות לבית המקדש).

במושבה בה גדלתי, שכיום היא עיר, העיר רחובות, אימצו את המנהג של הבאת ביכורים, ואחת לשנה ערכו טקס הבאת הביכורים של כלל בתי הספר בהתכנסות משותפת במגרש הספורט המרכזי, שבו כל בית ספר הביא את סלסלות הביכורים. התקיים טקס ואירוע חגיגי, היו ברכות, היו ריקודים ומופעי ספורט והיה ממש הפנינג גדול ומושקע. כולם היו לבושים בבגדי חג לכבוד האירוע עם חולצות לבנות.

לקראת חגיגות הביכורים במושבת הולדתי (רחובות) היינו נערכים כל שנה לקראת האירוע. כולם היו טורחים ומשקיעים מזמנם בהכנת סלסלות לחג. כל אחד היה משתדל יותר, אם זה סלסלות מקש או מזרדי ענפים ופרחים היו ממלאים אותם בביכורים של הפירות והירקות. כמו כן, היו מביאים מביכורי בעלי החיים של אותה שנה, כגון גוזלי יונים, אפרוחים ואפילו גדיים. בדרך כלל נהוג היה ללכת בתהלוכה רגלית, אולם אני הצעתי למורה שניעזר בסוס ובעגלה, ואז את כל סלסלות הביכורים נניח על העגלה. אחד משכניי (יצחק דניאלי) היה בעל משק חקלאי, ועמדו לרשותו סוסה ועגלה. פניתי אליו וביקשתי ממנו את עזרתו בעניין כך שייתן לנו את הסוסה ואת העגלה לאותו החג. הוא נאות וגילה רצון טוב, אך היתנה זאת בכך שבתו תשב יחד עמי במושב העגלון.

בבוקרו של ערב החג, לפני התהלוכה השכמנו קום, הבאנו את הסוסה ואת העגלה, ושם טרחנו לקשט את העגלה והעמסנו עליה את כל סלסלות הביכורים של הכיתה, וכך הובלנו את שיירת התלמידים אל עבר מגרש הספורט בו התקיים הטקס.

יחסי השכנות עם יצחק השכן מזכירים את המשפט "טוב שכן קרוב מקרוב רחוק".

קרן המגן

בשנות החמישים המדינה הייתה במצוקה כלכלית מאחר וקלטה כמיליון עולים. לעומת זאת מדינות ערב אשר כשלו במלחמתם מול מדינת ישראל במלחמת העצמאות השמיעו איומים לפתוח במלחמה על מנת להשמיד את היישוב היהודי בארץ. מצרים התקשרה בהסכמים לרכישת נשק עם מדינות הגוש הקומוניסטיות, והדבר היווה איום על קיומנו בארץ.

הנהגת המדינה יחד עם תושביה נרתמו למשימה לארגן כספים באמצעות תרומות של הישוב על מנת לרכוש נשק לצבא הגנה לישראל. למבצע זה קראו בשם ״קרן המגן״. אני כתלמיד בכיתה ד' יחד עם חבריי וכיתות נוספות עברנו במושבת מגוריי (רחובות) והתרמנו את בעלי העסקים ואת העסקים למיניהם על מנת להגיע למטרה שהמדינה הציבה לרכישת נשק לצבא הגנה לישראל. האווירה באותם ימים הייתה של הפרט למען הכלל ושל אחדות במטרה ובמשימה לקיומנו בארץ.

ארגון מחנה בתנועת הצופים

בזמנו מערך הלימודים היה שונה מהיום. הלימודים בבית הספר היסודי היה מכיתה א' עד כיתה ח' כולל. התיכון ובתי הספר המקצועיים היו מכיתה ט' עד הגיוס לצבא. בכיתה ד' התחלתי ללכת לתנועת הנוער הצופים וחוויתי שם פעולות שבועיות ומחנות שנתיים בעיקר בחופשות אשר כללו מחנות עבודה בקיבוצים וקורסי מדריכים. הוכשרתי כמדריך והדרכתי מספר קבוצות מעבר לפעולות של השכבה שלי.

בסוף כיתה ח' בהיותנו מדריכים, (חברי עמי ואני) היה צורך לארגן מחנה קיץ ביער חולדה לכיתות הנמוכות ד' עד ו'. עמי ואני נרתמנו למשימה. פנינו וגייסנו מספר הורים, בעיקר אמהות שיסייעו בהכנת האוכל. ארגנו משאית להובלת החניכים מרחובות ליער חולדה. קיבלנו אישור מהמשטרה – לצורך זה ליווה אותנו המדריך הבוגר של השבט.

המחנה התנהל במשך שלושה ימים. ארגנו לחניכים פעולות יום וערב וא״ש לילה. החניכים שהו באוהלים שהקימו משמיכות, השתמשו בשקי שינה ובשמיכות. היו הרבה צביעות עם משחות שיניים ומשחות נעליים, ואפילו הייתה ילדה אחת שסבלה מהזיות ירח.

הזוית האישית

סבא עודד – "הייתה לי חוויה להיות שותף להגדרה של הקשר הרב דורי. דבר ראשון היה לי סיג ושיח עם אנשים צעירים, אחת מהן נכדתי, שלשם שינוי היו מנותקים מצפייה בטלפון או בטלוויזיה במשך השעה וחצי בה התנהלו המפגשים. נתתי קצת מזיכרונותיו וחוויותיי בילדותי ונעוריי, והעשרתי את ידיעתם בנושא הישוב היהודי בתחילת קיומה של המדינה."

הנכדה שחר – "היה לי כיף לשמוע איך הייתה נראית הילדות פעם וכמה אחריות נתנו לנוער באותם ימים. אהבתי את החשיבה השונה באותם ימים ולשמוע על חייו של סבא שלי."

רוני – "מאוד נהניתי לשמוע על הילדות של עודד. מאוד התעניינתי איך חגגו את החגים פעם, ואהבתי לשמוע על היזמה של הנוער בזמנם. היה לי כיף לדבר במילים גבוהות יותר ממה שאני מדברת ביום יום והיה מרענן לשמוע על כך שלא כל הנוער היה אותו הדבר, ושהאמינו ונתנו שליטה מרובה לבני נוער."