מאגר סיפורי מורשת

שמי אמנון מוטעי. נולדתי בצפת ב 1955.נולדתי כבן חמישי להורי.

נקראתי כך על שם מנהל עבודה ב"מקורות" שהיה מנהל עבודה של אבי בשנתו הראשונה בארץ. שם המשפחה מוטעי המשמעות היא נצר מטעי, מעשי ידי, אבותיי נשבעו לנטוע נטע בארץ ישראל.

חוויותיי הראשונות היו בסמטאות העיר העתיקה, בצפת.

לדוגמא: בתי המלאכה הייחודיים, תיקון פרימוסים, מאפיות פיתות, בית חרושת למצות ,מתפרות של תשמישי קדושה. לצד אלה המשחקים בין הסמטאות, כמו מחבואים, סימני דרך ועוד. זכורני שהקרבה לוואדי ולבית העלמין העתיק נתנה השראה לטייל בוואדי לאורך הנחל. נהגתי לקטוף את תות השדה, את החובזה, את התאנים ופירות יער נוספים, שצמחו באופן טבעי ביער. לצד כל אלה הייתה אווירה מאוד מיוחדת, בין הסמטאות ובמיוחד בתקופת החגים. הריחות, השקט המיוחד, ההכנות לקראת כל חג, ומעל הכל התפילות המיוחדות בסגנונן. המראות המיוחדים של קריית האומנים בצפת, והאומנים שהיו יושבים ברחוב ומציירים, השרו עלי רצון להיות אחד מהם. זכורני את העגלות הרתומות לסוסים, והעגלונים שישבו וציפו להזמנה להובלה. עמדתי שם וביקשתי לעלות על העגלה וליהנות מהנסיעה הקצרה. ילדותי בעיר צפת הייתה רצופה בשילוב של ההיסטוריה המיוחדת של העיר צפת לצד הקדמה.

תנועות הנוער "הצופים" "השומר הצעיר" ועוד, היו חלק בלתי נפרד מנוף הילדות. בבית הספר היסודי נהגנו לקיים טקסים, בכל חג לפי המסורת שהיית נהוגה. לדוגמא: בשבועות, את הטנא לקחו מכל הילדי,ם והעבירו לבית האבות שהיה בצפת. בפורים הייתה יוצאת עדליידע.

בבית הספר התיכון התחלקנו לבית הספר המקצועי מרשת עמל, והשני בית הספר העיוני צפת. לאורך כל השנים גרנו בבית ערבי קטן, עם שני חדרים ובו ארבעה אחים ושתי אחיות ובנוסף היינו מארחים בחגים.

האווירה המיוחדת, המאכלים, המנהגים והאופי המיוחד של העיר העתיקה בצפת, חרוט עדין בזיכרוני. בסיום התיכון כמו כל אחד התגייסתי לשירות צבאי בצה"ל. התחלתי את שירותי בחיל התותחנים ברמת הגולן. לצערי, עברתי פציעה במהלך השירות בפעילות מבצעית מסוימת, אך סיימתי שירות מלא.

לאחר השירות למדתי בסמינר למורים, "אוהלו ", על שפת הכנרת, מורה לחינוך גופני בכיר. עסקתי במקצוע כ תשע שנים, שבמהלכן התחתנתי עם רעיתי אתי, ונולדה לנו בת ראשונה שירה. כששירה הייתה בת שנתיים נקראתי לשירות מילואים, למלחמת לבנון הראשונה או בשמה המקורי "מבצע שלום הגליל". במהלך המלחמה עברתי פציעה קשה מאוד ששינתה את כל חיי. נאלצתי לפרוש ממקצוע ההוראה, ועברתי ללמד נהיגה במשך שתיים עשרה שנים.

במהלך השנים נולדו בניי יונתן ואביאל. בתקופת היותי מורה לנהיגה, גידלנו באהבה רבה אשתי ואני את ילדינו לחינוך של אהבת הארץ, ואזרחות טובה למדינת ישראל. לצערי הרב, הפציעה ב"מלחמת שלום הגליל" שיבשה את בריאותי, ואת יכולתי להמשיך לעסוק בהוראת נהיגה. נאלצתי לעבור מספר ניתוחים ברגלי, וטיפולים לא מעטים. ההתמודדות עם הפציעה לא הייתה קלה, ועם זאת נפגעתי גם מבחינה נפשית, הייתי  "הלום קרב". הוכרתי כנכה צה"ל ועברתי לטיפול אגף השיקום במשרד הביטחון.

בעבר התנדבתי במספר עמותות. והיום הנני גימלאי. סבא לנכדותיי רוני ונועם מביתי שירה, ונכדיי יפתח וטלאור מבני יונתן ובעז"ה מצפה לנכדים נוספים, גם מבני אביאל ואשתו. היום אני חי את חיי באהבה בשמחה ואושר, לצד אשתי היקרה אתי ועם משפחתי היקרה.

סבא אמנון במפגש כיתתי מציג מוצג משפחתי

הזווית האישית

סבא אמנון: המפגשים היו מרגשים מלאי תוכן. החוויה העלתה זיכרונות נעימים לצד זיכרונות פחות נעימים. מעל הכל, המפגשים חיזקו את החשיבות להעביר לדור הצעיר, את המסורת והערכים של המשפחה לדורותיה. נהניתי מאוד.

רוני: היה ממש כיף, נהניתי לשמוע את הסיפור המעניין של סבי על המשפחה, ועל התקופה שבה הוא גדל, וסיפור חייו היה מעניין והעניק לי המון ביטחון והשראה.