מאגר סיפורי מורשת

סבתא גלינה קוכמן נולדה ב- 11.08.1948 בברית המעוצות, בעיר נלצ'ק שנמצאת באזור קווקאז בדרום רוסיה. היא נקראה בשם "גלינה" על שם הסבתא שלה ששמה היה גאולה.

שם ההורים של סבתא: אלכסנדר/יוסף וזינה שחמנוב. שם האחים: לסבתא יש שני אחים: אלכסנדר וולדימיר ואחות ילנה. ההורים עבדו קשה והרבה, אבא שלה עבד כמפעיל מכונות במפעל. אימא עבדה בכמה עבודות: ספריה, מכבסה ועוד. ההורים לבשו בגדים צנועים. בחגים אבא של סבא היה לובש חליפה ואימא שמלות יפות.

סבתא בילדותה עם משפחתה

תקופת הילדות של סבתא הייתה תקופה אחרי מלחמת העולם השנייה, התקופה הייתה מאוד קשה, כי המדינה הייתה בהרס לאחר המלחמה. הם גרו בתנאים מאוד צנועים שעם השנים השתפרו. הבית היה בן שלושה חדרים עם חצר, היו מכבסים בידיים, כדי להתקלח היו צריכים לחמם מים במיכל גדול ולשפוך על עצמם.

הם היו אוכלים אוכל פשוט מהמטבח הרוסי, היהודי והקווקאזי. בחגים היו מכינים אוכל יהודי בהתאם לחג. הייתה בעיר שכונה של יהודים, אבל סבתא לא גרה בשכונה הזו. אז, בברית המועצות, היה אסור דת, לכן היה בית כנסת מחתרתי מוסתר בבית פרטי ושם למשל היו קונים מצות לפסח או בשר מוכשר. היה אז בברית המועצות מחסור, מצרכים בסיסיים קנו בחנויות ולפעמים עמדו בתורים ארוכים. ירקות, פירות ובשר היו קונים בשוק.

זיכרונות ילדות

בילדות החברים של סבתא היו מהשכונה, הם גם למדו איתה בבית ספר. היו משחקים במחבואים, תופסת, קלאס, עם כדור. הם היו מאלתרים בית/ אוהלים ומשחקים במשפחה. ילדים באותה תקופה היו יוצאים בחצר השכונה ומשחקים עם החברים, לפעמים היו הולכים לפרדסים וקוטפים פירות. סבתא אהבה לקרוא ספרים ולשמוע מוזיקה. בברית המועצות היו מספרים לבתי ספר. סבתא למדה בבית ספר מס' 9. למדו מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, שפה, ספרות, היסטוריה, מוזיקה, ספורט. בנים למדו נגרות ועוד כל מיני מקצועות מלאכה. בנות למדו בישול, תפירה, סריגה, רקמה, המקצועות האהובים על סבתא היו מתמטיקה וספרות. היחס של התלמידים למורים היה מאוד מכבד, הייתה משמעת מאוד חזקה. כשהמורה הייתה נכנסת לכיתה היו כולם קמים. אפשר היה לדבר או לענות רק בהרמת יד והיה אסור סתם לקום ולהסתובב בכיתה. הייתה תלבושת אחידה – לבנות: שמלה כהה וסינר שחור ביום-יום וסינר לבן בחגים. בנים: חליפות עם חולצה מכופתר לבנה. היו טיולים בטבע באזורים הקרובים, מסיבות בנובי גוד (שנה חדשה) שהיו מתחפשים, עושים הופעות, מחלקים מתנות, רוקדים ושרים סביב עץ אשוח מקושט. וגם מסיבות סוף שנה. היה חדר אוכל גדול והיו אוכלים בו צהרים כל בית הספר. המאכלים האהובים עליה בילדות היו חביתיות, נקניק ועוגות. הייתה גלידה פלומביר, סוכריות תרנגול על המקל ועוד סוכריות תוצרת ברית המועצות.

זיכרונות משנת העשרים

שנות העשרים של סבתא היו בשנות השבעים. בברית המועצות אז שמעו רק מוזיקה רוסית והיו רוקדים סוג של ריקודים סלוניים כמו ואלס, טוויסט ובהמשך דיסקו. היה אסור אז בברית המועצות לשמוע שירים מחו"ל. בשנות העשרים של סבתא היא למדה באוניברסיטה במוסקבה. מוסקבה הייתה מרכז התרבות. סבתא עם החברים היו מבקרים במוזיאונים, תיאטרונים, אופרה ובלט, תערוכות אומנות. אמצעים ואופני תקשורת שהיו הם עיתונים, רדיו.

אהבה ומשפחה

בין היהודים בקווקאז היה נהוג שידוכים ודרך מכירים משותפים. אבל שאר האוכלוסייה היו מכירים בלימודים, בעבודה או דרך חברים. בזמנו סבתא מספרת שנהגו לשלוח מכתבים, להביא פרחים ומחוות קטנות כדרך לחזר. לשיר שירים עם גיטרה מתחת לחלון. לא היה נהוג להסתובב ברחובות מחובקים עם בני זוג וכמובן לא היה יפה להתנשק ברחוב. לפני שסבתא סיימה לימודי תואר, הכירו לסבתא דרך המכרים המשותפים את סבא יעקב קוכמן. סבא חיכה שסבתא תסיים לימודים ושלח לה מכתבים. אחרי שסבתא סיימה את התואר היא חזרה לנלצ'יק והם התחתנו בשנת 1976. אחרי שנה נולדה להם בת. סבתא התחילה לעבוד כמהנדסת מכונות במפעל. הם אהבו לטייל יחד, ללכת לפארק שעשועים, לשחק שחמט, דמקה, שש בש. נולדו לסבא וסבתא בת אחת – רוזה, שני נכדים: ריקה וליאור. סבתא עסקה בהנהלת חשבונות.

עלייה לישראל

בשנת 1993 עלו לארץ סבתא עם סבא עם הבת שלהם ואימא של סבא, כולם עלו לישראל. אחרי המהפכה שהייתה אז בברית המועצות הם דאגו לעתיד של משפחתם במצב המבולבל שהיה אז במדינה. באותה תקופה רוב היהודים מברית המועצות עלו לארץ. הם עזבו את עבודתם הקבועה של עשרות שנים, מכרו את הבית וכל ריהוט, מכשירים חשמליים מכרו בזול, לקחו דברים אישים ועלו לארץ. הם הגיעו לארץ במטוס והתיישבו בנתניה. את השפה למדו באולפן בכמה חודשים הראשונים שהגיעו.

כשהתחילו את החיים בארץ היה מאוד קשה. היה הכל שונה: השפה, האנשים והתנהגות שלהם, מזג האויר. למדו רק כמה חודשים באולפן ונאלצו להתחיל לעבוד בעבודות שחורות על מנת להתפרנס. סבתא וסבא היו כבר לא צעירים, לכן לא הלכו ללמוד על מנת שיוכלו לעבוד במקצוע שלהם, וגם בלי שפה היה קשה להתקבל לעבוד במקצועות שלהם. סבתא שלי – מהנדסת עם הרבה ניסיון – נאלצה לשטוף כלים, עבדה במלון ועד עכשיו עובדת כמטפלת בבית אבות. הם הרגישו מאוד מושפלים, אבל עם הזמן התרגלו למציאות החדשה ואפילו אהבו לחיות בארץ ישראל והיו מרוצים שעשו את הצד המשמעותי הזה. הם שמחו שיכלו להיות יהודים בלי להסתיר, לחגוג את החגים היהודים כמו שצריך ועדיין לא להתנתק לגמרי מעבר, היו רואים טלוויזיה ברוסית וקוראים עיתונים ברוסית כאן בישראל.

סיפור אישי

בכל פעם שיש מפגש עם האחים של סבתא ומשפחותיהם, הם נזכרים בילדות שלהם. סבתא הייתה הבת הבכורה. ההורים שלה עבדו הרבה וקשה וסבתא הייתה צריכה לעזור במטלות הבית וגם לשמור על אחיה הקטנים. סבתא לקחה ברצינות ובאחריות את המטלות האלו. היא הייתה מאוד קשוחה עם אחיה. לדוגמא, כשהייתה לוקחת אותם לגן או לבית הספר, הייתה כועסת עליהם שלא היו הולכים איתה באותו קצב כמו החיילים. גם הייתה מאוד מקפידה שיעשו שיעורי בית כמו מורה קשוחה. עד עכשיו בכל מפגש, האחים שלה נזכרים בקשיחות שלה ואיך שהיא נהגה בהם וצוחקים. במיוחד שעכשיו סבתא אישה מאוד נחמדה ונעימה בשונה מאיך שהייתה אז בילדות.

הזוית האישית

ריקה: היה מאוד מעניין לשמוע על החיים של סבתא בקווקז ועל העלייה שלה לארץ.