מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה פלטנר, נולדתי בחיפה, בשנת 1958, לזוג הורים צעירים.

הורי עלו מבולגריה בגיל שתיים עשרה, הם הכירו ולמדו יחד בבית הספר, ולבסוף התחתנו. אני ביתם הבכורה. הורי ילדו אותי כשהיו מאוד צעירים. אחרי נולדו עוד שני אחים ואחות אחת. בילדותי גרנו בטירת הכרמל.

הסיפור שלי הוא על מלחמת ששת הימים.

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר יום 5 ביוני עד 10 ביוני 1967, בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות כגון עיראק, לבנון, ערב הסעודית ועוד. המלחמה הסתיימה בניצחון מובהק של ישראל. (ויקיפדיה).

בשנת 1967 כשהייתי בת תשע כשהבינו שתפרוץ כנראה מלחמה, ההורים היו צריכים להכין את הבית, כדי להגן על המשפחה. אנחנו גרנו בבית פרטי, ולא היה לנו מקלט, אז אבי משה חפר בחצר הבית שוחה עמוקה, ומסביבה סידר שקים מלאים בחול כדי שיגנו עלינו. בכל פעם שהייתה אזעקה נכנסנו לשוחה והסתתרנו בתוכה. המלחמה הייתה קצרה ואני זוכרת שהיו בימים אלה דברים מיוחדים.

לאבי משה הייתה משאית, והוא התנדב להביא מוצרי חלב ולחם, לתושבי הכפר. לא היינו משפחה דתית, אבל בכל יום אימי אסתר התפללה איתנו "שמע ישראל" לשלום החיילים ולהצלחת המלחמה. בכל יום גם עקבנו אחר החדשות, וחיפשנו במפה את המקומות אליהם הגיע הצבא. בזכות ההתארגנות, התפילות, האווירה בבית, וכמובן הניצחון, הזיכרון שלי מהמלחמה הוא זיכרון חיובי.

גלגולו של חפץ

החפץ שבחרתי הוא הספר "אי הילדים" שמתורגם על ידי ימימה טשרנוביץ. הספר ליווה אותי מהילדות, וניכרים בו היטב אותות הזמן והשימוש. לימים, הביא איתו לביתנו עותק משלו גם בעלי. ילדינו בתורם התחברו אליו.

אי הילדים הוא ספר מאת הסופרת מירה לובה, שיצא לראשונה בעברית בשנת 1947 בתרגומה ובשכתובה של ימימה אבידר-טשרנוביץ, מתוך כתב היד של הסופרת שנכתב בגרמנית. ב-1951, לאחר שהיגרה לאוסטריה, הוציאה הסופרת את הגרסה המקורית בגרמנית בשם Insu-Pu. הגרסה הגרמנית המשוכתבת תורגמה לעברית ב-2002 בידי יוספיה סימון, תחת השם אי-בוד. (ויקיפדיה)

הספר אי הילדים

החלום של סבתא

החלום של סבתא שלי הוא לגור בצפון, ולהיות ממלאכי שביל ישראל. פעם היה זוג חברים שהחליטו בסיום הצבא ללכת את שביל ישראל מצפון עד דרום. עלתה השאלה : איפה יאכלו ? איפה ילונו? כך נולד הרעיון שבדרך, בשביל ישראל, אנשים טובים שמתגוררים בסמוך לשביל, יפתחו את ביתם ומטבחם ויזמינו את זוג החברים, ומאז הם שם ועוד הרבה מלאכי שביל.

הזווית האישית

ארבל: אני מאחלת לסבתא שלי שתהייה בריאה ומאושרת כמו שהיא עכשיו.

אלה: אני מודה מאוד לארבל, ושמחה שבחרה בי להשתתף בפרויקט, אני אוהבת אותה מאוד ומאחלת לה אין סוף אהבה, שמחה והצלחה בכל מה שתרצה, תנסה ותחלום.