מאגר סיפורי מורשת

שמי אירנה סרבלו, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מעלה את סיפורי אל מאגר המורשת של התכנית.

קראו לי בשם אירנה מכיוון שאמי מאוד אהבה את השם ומשמעותו "נדיבה, אוהבת שלום וטובת לב". נולדתי בתאריך 04.10.1946 בעיר באקו במדינת אזרבייג'ן. גרתי באותו בית קטן מאז שהייתי קטנה ועד שעברתי לאוקראינה, כ-30 שנה. בבית היו שלושה חדרים שהם פינת אוכל ומטבח, סלון וחדר שינה. כאשר נכנסים לבית יש מבואה לנעליים ומעילים, משם יש לנו שתי דלתות, אם אנו נלך ישר נלך לאמבטיה, ואם נלך שמאלה נלך לפינת האוכל. בפינת האוכל היה שולחן ומסביבו ארבעה כיסאות, מקרר ושולחן שעליו היה מונח טלפון, אם נתקדם ישר נראה מימין את המטבח עם הכיור הארונות ואת התנור.

בעבר הורים השתמשו בעונשים כבדים על ילדיהם, אז באותה תקופה הילדים היו עומדים בפינה ובפינה זו עמד הבן הקטן אנדריי (אבא של יונתן, הנכד המתעד) כאשר לא התנהג יפה. ומימין היה לנו את הפינה של האח הגדול מאריק שעמד ליד ארון הצלחות.

באותם ימים קיציים היה מאוד חם, אז נסעו הרבה לים. לפעמים הלכו עם חברים ולפעמים רק עם המשפחה הקרובה. משפחתי היא משפחה שמאמינה בדת אך לא מסורתית ולכן לא הלכו לבתי כנסת. בילדותי אהבתי לשחק עם הוריי. אבי – שמו קולה, נולד בטורקמניסטן (מדינה באסיה) בעיר אשגאבאט. הוא היה מנהל חפירות בנפט, היה שם המון בתקופה ההיא. אמי – שמה לנה, היא נולדה באוקראינה, עבדה במעבדת כימיה ובנוסף לכך היה לה דוקטורט בכימיה. שניהם אהבו מאוד לטייל ולנסוע לים, הם אהבו לקחת את כל החברים ולנסוע לים או לנסוע לחורשה לאסוף פרחים. באותה תקופה הלבוש לא היה הכי יפה בעולם וגם לא היה להם מבחר הם נאלצו ללבוש מה שהיה.

בנוסף להוריי הייתה לי אחות ושמה נטליה, היא עשתה תואר במתמטיקה ועבדה בתוכנות במחשב, היא חיה עד היום וכרגע גרה באשדוד, בת 83.

אני מאוד אוהבת מרק, אכלנו רוב הזמן אוכל מאוקראינה ואוכל מקומי, לדוגמה – יש מרק עוף, בורשט (בשר, תפוח אדמה, כרוב, מיץ, עגבניות, גזר ופלפל) דולמה (עלים אכילים שממולאים בבשר) פילמני (כיסונים מבצק שממולאים בדברים שונים, בעיקר בבשר). בשבתות אמי בדרך כלל הכינה עוגות טעימות.

גרתי בשכונה מעורבת כך שהתחברתי לכולם. גרו שם אוקראינים, ארמנים, אזרבייג'נים ועוד. את האוכל קנינו בסופר או בשוק שהיו קרובים אלינו לבית, בתקופה זו המקומות לא היו כשרים. בדרך כלל קנינו דברים פשוטים כמו סוכר, מלח, חלב, קמח, ביצים, ירקות ובשר. קנינו מכל דבר חשוב קצת, אך בעיקר קנינו מצרכים באמת חשובים שמהם התכוונה אימא שלי לבשל בקרוב, כמו דג או בשר למרק ולפילמני.

 זיכרונות ילדות

היו לי שתי חברות מאוד טובות, אחת מהן הייתה גלינה והשנייה הייתה ג'נה, הן חברות שלי כבר כמעט 60 שנה. שתיהן גרו איתי בשכונה כמה רחובות ממולי. רוב הזמן שיחקנו בקפיצות מעל החבל: שתיים היו עומדות בצדדי החבל ומזיזות אותו בתנועה סיבובית ואחת קפצה באמצע, את הזמן הפנוי רוב הזמן העברנו בלעשות ספורט, בעיקר שחייה בבריכה שהייתה לא רחוקה מביתי.

בזמן ההוא לא היה שם לבית ספר, הם היו מחולקים ע"פ מספרים ולבית הספר שלי היה את המספר 194. למדנו בעיקר את מקצועות הבסיס שהיה צריך לדעת אז, כמו מתמטיקה, רוסית, פיזיקה, גרמנית, כימיה וביולוגיה ובנוסף מקצועות רגילים כמו היסטוריה וגאוגרפיה. יחסינו בין המורים היו טובים אך האווירה הייתה רצינית. על המשמעת הקפידו חזק מאוד וזה היה אחד מהדברים החשובים ביותר, מי שלא הקשיב לחוקים קיבל עונשים בהדרגה. זה התחיל מהרחקה מהשיעור אחר כך הפך להזמנת הורים והעונש הקשה היה הרחקה לבית. באותה תקופה הייתה הקפדה על תלבושת אחידה. הבנות לבשו שמלה חומה, מעל זה סינר שחור, צווארון לבן ועניבה אדומה עם קשר מיוחד, והבנים היו צריכים ללבוש חליפה בצבע כחול, מתחת חולצה לבנה ועניבה אדומה עם קשר מיוחד וזה היה הפריט החשוב ביותר בתלבושת. היו טיולים לפחות פעם בחודש למוזיאון או לטיול בטבע, מסיבות לא היו. בנוסף לכך היה את המורה האהוב עליי והוא היה יוריזימין, הוא היה המחנך. המקצועות האהובים עליי היו מתמטיקה ופיזיקה ומה שלא אהבתי היו כימיה ואזרבייג'נית. הייתה קפיטריה קטנה עם לא הרבה אוכל והאוכל האהוב עליי היה קציצות. היו ממתקים אבל היה בעיקר שוקולד.

זיכרונות משנות העשרים

באותה תקופה אהבתי לשמוע מוזיקה קלאסית ברוסית, בנוסף לכך מאוד אהבתי לרקוד, באותה תקופה הריקודים היו מאוד צנועים ולא היה מקובל לרקוד בצורה מוגזמת, הריקוד האהוב עליי היה טנגו (ריקוד זוגות). היו המון להקות וזמרים רוסים, אחד מן הזמרים המפורסמים היה מוסלים מגמייב שהיה זמר קווקזי, ואחת מן להקות הגדולות הייתה להקה רוסית וכינוייה היה 'החברים השמחים', נהגנו לרקוד עם המשפחה ועם החברים בעיקר בימי הולדת או עם בן זוג כמו בריקוד טנגו.

כאשר רצינו קצת לבדר את עצמנו היינו הולכים לראות סרט בקולנוע הקטן ליד הבית או שהיינו הולכים לקרקס, וכשרצינו לתקשר עם אנשים אחרים כגון משפחה וחברים היינו באים מתחת לבית של החבר, ושואלים אותו או שהיינו קובעים לפני בפגישה הקודמת. טלפון באותה תקופה לא היה להרבה אנשים ולכן גם אם אולי היה לך מכשיר, לא היה עם מי לדבר.

אהבה ומשפחה

בעבר הקשר נרקם בדרך כלל מבית הספר, כשבת הייתה מוצאת חן בעיניי בעיני בן היה מזמין אותה לצפות בסרט יחד או הזמין אותה למקום מיוחד לרקוד, באותה תקופה אסור היה להראות חיבה מוגזמת ברחוב כגון להתנשק אך מה שכן היה מותר זה ללכת יד ביד או להתחבק.

במשפחה שלי ההורים והילדים התייחסו אחד לשני בכבוד, לא היה ביניהם  יחסים של "חברים" אלא מעמדים ברורים של הורים וילדים. גם אז היו נושאים שהילדים לא רצו לדבר עליהם עם ההורים. לעומת זאת, היו גם עונשים אם היה משהו חמור שלא סיפרת. עם ההורים אז היה אפשר לדבר כמעט על כל הנושאים חוץ מאלה שהבנתי שלא כדאי לדבר עליהם, ההורים שלי היו מעורבים בחיי אך אמי הייתה יותר מעורבת מכיוון שאבי עבד קשה יותר. אני באותו זמן התאמנתי בשחייה וחליתי הרבה וכאשר פספסתי הרבה אימונים, התביישתי ללכת ולדבר עם המאמנת שלי ולכן אימא שלי הייתה עושה את זה. כמשפחה בילינו הרבה ביחד, בדרך כלל בילינו בים.

את החבר שלי ובעלי לעתיד הכרתי דרך שידוך שבו אימא שלי הכירה לי את הבן של חברה שלה מכיוון שהקהילה היהודית רצתה להימנע מהתבוללות (כשיהודי מתחתן עם לא יהודי). הכרנו בבית החברים של המשפחה, נולד לנו ילד אחד בשם מארק ובגיל 34 התחתנתי בפעם השנייה עם רוברט והוא היה אבא של אנדריי מארק, גדול מאנדריי בשנתיים.

מארק התחתן עם דיאנה ולהם נולדו שלושה ילדים. הם כיום גרים באופקים (עיר ליד באר שבע). אנדריי התחתן עם אירנה ולהם נולדו ארבעה ילדים, כיום הם גרים בנתניה.

עלייה לישראל

הגעתי לארץ בשנת 1998 מכיוון שבני הקטן הגיע לארץ ואחריו בני הבכור, וגם הרגשנו שבארץ יש עתיד למדינה ושזה הבית שלנו והמקום שאנחנו רוצים לחיות בו. הגענו בעזרת מטוס. מיד כשהגענו נסענו לבאר שבע, מפני שאחותי נטליה גרה שם. התחלנו ללמוד עברית בכך שהלכנו יחד לאולפן ללמוד את השפה, אני הרגשתי מאוד בבית, חיבבתי מאוד את המדינה ולא התחרטתי לרגע על זה שהגעתי לארץ. לאחר כמה ימים שכרנו דירה וגרנו שם יחד ללא אחותי. בנוסף לכך פגשתי בני משפחה שהרבה זמן לא ראיתי וזה היה מרגש מאוד.

הזוית האישית

יונתן הנכד המתעד: היה לי מעניין לעשות את התכנית, גיליתי דברים שלא הכרתי על סבתא אירנה.