מאגר סיפורי מורשת

סבתא רוזה מספרת לנכדתה אדל את סיפור חייה.

אני רוזה שיאחי לבית משפחת עזרן, נולדתי בשנת 1957 בעיר מרקש שבמרוקו. עם הגיעי לארץ שונה שמי לרוזה, שמשמעותו ורד, פרח יפיפה, זהו שם, שאימא של סבתא מאוד אהבה. גם אני אוהבת את שמי. התחביב שלי הוא לצייר, במיוחד פרחים, וורדים ושושנים.

העלייה לישראל

בשנת 1963 עליתי לארץ עם משפחתי, הייתי אז כבת חמש. הפלגנו באנייה יחד עם משפחתי. בדרך, בלב ים, האנייה עמדה לטבוע בים, אך, על האונייה היו גדולי הרבנים וצדיקי מרוקו, שהתפללו לה', והסערה שקטה ולבסוף הגענו לחוף מבטחים, לחיפה.

כך זכינו להגיע לארץ ישראל, לחוף מבטחים ארץ הקודש, אליה חיכינו והתפללנו  לזכות ולהגיע.

זיכרונות ילדות

אני זוכרת, שאבי היה צדיק גדול. הוא היה כותב ספרי זוהר ומחבר ספרי קודש, לפרנסתו הוא היה חייט. אמי-רחל ילדה 13 ילדים לתפארת אולם, חמישה מהם נפטרו מכורח המציאות הקשה. הם נפטרו כשהיו תינוקות קטנים. נשארנו שמונה ילדים: מסעודה, סוזן, שולה, משה, יוסי, תמר, דני ואני רוזה.

במרוקו, הורי לא הרשו לנו לרדת לרחוב או לטייל. היינו גרים בין הגויים, שהיו מנסים לחטוף ילדים, וניסו להסית אותנו מהיהדות, אך שמרנו בגאווה על היהדות ועל המנהגים באדיקות מרובה ובכמיהה רבה. זה מרגש לחשוב, איך עם כל הקושי והסביבה הנוכרית הקשה שמרנו על יהדותנו וצניעותנו.

כשהגענו לארץ, כמעט  שלא היו בתי ספר דתיים, אלא היו רק בתי ספר חילוניים. נתקלנו בקשיים רבים, הן מבחינה רוחנית, בבית הספר גזרו לאחיי את הפאות. והן מבחינה כלכלית סבלנו מעוני קשה. החיים בישראל היו לא פשוטים.

הכרתי את בעלי כשהיינו אז בני 16, גם הוא חווה את אותם קשיים ממש בילדותו. גם לו גזרו את הפאות כשהגיע לארץ. למרות כל הקשיים, ב"ה, הקמנו משפחה מפוארת וטובה.

סבתא רוזה עם נכדיה

הזוית האישית

הנכדה אדל: סבתא רוזה היא סבתא מיוחדת במינה היה כיף לשמוע על הסיפורים שסבתא סיפרה לי. שתהיה בריאה ושמחה תמיד והי לי כיף איתה. סבתי מאוד אהבה את התוכנית והיה לה כיף לבוא לבית הספר וללמוד אתנו ביחד.

המסר של סבתא רוזה: חשוב לשמור על היהדות כמו שאנחנו שמרנו במרוקו. לשמור על הצניעות ועל העיניים ולא לראות שטויות.