מאגר סיפורי מורשת

שמי לירון אשוואל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי והזמנתי את סבתא שלי, אהובה, להשתתף עמי בתכנית ואת סיפורה תיעדנו.

סבתא אהובה ישראלי מספרת ללירון

חינוך הילדים בתימן ע"י המארי

החיים בתימן היו שונים מאוד. התלמידים למדו בצורה שונה לחלוטין ממה שקורה היום.

מקום הלימוד, שכלל על פי רוב חדר כיתה אחד בלבד, נקרא בפי יהודי תימן כניס או חדר. חדר הלימוד, הקטן והפשוט, היה ממוקם בדרך כלל בקומת הקרקע. חלונותיו היו קטנים, לא הייתה בו תאורה מספקת ולא אויר מספיק לתלמידים . הוא לא היה מרוהט והתלמידים ישבו על מחצלות העשויות מענפי דקל או מפרוות כבשים או מצמר עיזים קלוע. את הספרים התלמידים היו שמים על ברכיהם או על שולחן קטן. המורי היה יושב במקום מוגבה כדי שיוכל להשגיח על התלמידים והיה מניח מצע נוח על מושבו.

בערים גדולות יכול היה מספרם של התלמידים בחדר להגיע לעשרות, בערים קטנות ובכפרים היה מספרם מועט.

למעשה, מגיל שלושה-שישה חדשים, עת הכניסו אביו ביום שמחת-תורה לבית הכנסת, לקדשו בקדושת התורה, לעטוף אותו באווירתה וריחה של "תורת ד' תמימה, משיבת נפש"… מרגע שהילד למד לדבר, לימד אותו אביו את קריאת שמע, ובגיל ארבע נכנס הילד לחדר, שהלימודים בו היו לימודי קודש בלבד. סדר היום בחדר היו נוקשה. החל עם הזריחה והסתיים בערב.

המארי, התימני השתמש בשיטת השינון והחזרות, כדי להקנות לתלמידיו את חומר הלימודים. שיטה זו חיבה את התלמידים לזכור את החומר הנלמד ולפתח אמצעי עזר לזיכרון. גיל סיום הלימודים בתימן היה 12 ורק בני עשירים היו מוסיפים ללמוד מעבר לגיל זה. המארי לימד את הילדים קרוא וכתוב, הלכה ומדרש. שכר המארי היה משולם בצמצום על ידי ההורים, ובקהילות גדולות יותר, הייתה הקהילה משלימה לו מעט. חלק מהנערים היו ממשיכים ללמוד אצל רב הקהילה ואחרים היו נודדים לקהיליות מרכזיות ללמוד בישיבות. אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את חכמי תימן במאות ה-19 וה-20 הוא היחס למסורת תימן הקדומה בהלכה ובמנהג. הוויכוח המהותי בין שתי השיטות היה על שיטת השילוב בין המסורות הקודמות לביון המסורות החדשות.

במאה השמונה עשרה למניינם פרצה מחלוקת הלכתית בין יהודי תימן, לאחר שחלק מגדולי חכמי תימן ביקשו לשנות מהמנהגים הקדומים. כתוצאה מכך התפלגו הקהילות לשתיים: "בלדים" – אלו אנשים הנוהגים לפי מנהג קדום. ו – "שאמים" – אלו אנשים הנוהגים לפי פסקי השולחן ערוך ולפי יתר עדות המזרח.

על האישה

מעמדה של האישה בתימן היה מכובד היא הייתה במרכז המשפחה בחינוך הבנים והבנות וחינוך לנימוסים ניקיון. האב היה יותר טרוד (עסוק) בעבודתו ופרנסת המשפחה.

הבנים היו לומדים בבית המדרש ויהודי תימן היו מפוזרים על שטחים נרחבים, ביותר מאלף מקומות יישוב. ברוב המקרים הם גרו סמוך למקומות היישוב של המוסלמים, אך לעיתים מספר המשפחות היהודיות שהתגוררו יחד לא הגיע לעשר משפחות ובמקרים אלה רק קבוצה של ישובים סמוכים, היוותה מסגרת קהילתית אחת. ארבע קהילות בלבד מנו יותר מאלף נפשות: צַנְעָא, דַמַר, סַעֲדָה וְעַדֶן.

הנהגת הקהילות הייתה מורכבת משני כוחות: המנהיג הרוחני, "המארי" – רב הקהילה, שהיה מתפרנס בדרך כלל מיגיע כפיו ולא היה מקבל משכורת מהקהילה, וה"עַאִקָל"- מנהיג הציבור, שתפקידו היה לקשר ביון השלטונות לבין הקהילה, במיוחד בעניין גביית מיסים עבור השלטונות. מנהיג הציבור היה נבחר לתפקידו על ידי בני הקהילה אך הבחירה הייתה צריכה אישור של השלטונות.

יהדות תימן שימרה מסורות קודמות מתקופת המשנה והתלמוד כגון קריאת התורה, תרגום אונקלוס ודרכי החינוך וההוראה. לעומת זאת הבנות פחות ידעו קרוא וכתוב לכן קיבלו הדרכה בעל פה מהאמא.

החינה

בחינה הכלה מקבלת על עצמה כמה מצוות שהם ראשי תיבות חינה:

ח— חלה (הפרשת חלה)

י—  ילדים(מצוות פרו ורבו)

נ— נידה(ימים כשהיא במחזור)

ה–הפרשת חלה

תלבושת של תימני ותמניה בטקס החינה של אימא ואבא של לירון

קורות החיים של סבא וסבתא

סבא ווהב

שמו בתימנית – ווהב, פירוש השם של סבא בעברית – נתן. סבא נתן נולד בשנת 1920בתימן. הוא נולד בעיר "ירים" שבתימן. סבא התחתן עם סבתא כשהיה בגיל 19 בתימן. בתימן התחתנו בשידוך עם בני משפחה שמכירים.

המקצוע של סבא היה נגרות והוא למד זאת מסבא ואבא שלו שעבדו בזה בתימן. הם עלו לארץ כשסבא היה בגיל 24 והתישבו באוהלים במושב שתולים עד שבנו להם בתים.

סבתא גזל

שמה בתימנית – גזל, פירוש השם בעיברית – יונה. היא נולדה בעיר "ירים" שבתימן. היא התחתנה עם סבא כשהיתה בגיל 13 והתחתנו בתימן. כשסבתא הייתה ילדה קטנה היא היתה עוזרת לאימא שלה בעבודות המטבח. היא עזרה לה לטחון חיטה. ומהחיטה היו מכינים קמח. הקמח היה בסיס חשוב במאכלים התימנים. ממנו היו מכינים פיתות, מלווח, קובנות ועוד… דברי המאפה היו נאפים בתנור מיוחד שנקרא טאבון

לירון ואופיר, הנכדים בביקור אצל סבתא רבתא גזל במושב

סבתא רבתא גזל היתה מכינה כל יום שישי פיתות ומלווח לכבוד השבת. היא הייתה קמה בשעה שלוש לפנות בוקר, כדי ללוש את הבצק שיתפח בזמן והיתה אופה אותו בטבון (תנור מבוץ שבתוכו מכניסים עצים ואש). היינו מתפנקים מוקדם בבוקר מהמאפים הטעימים

הכנת טאבון – תנור לאפיית פיתות

תמונות נוספות של סבתא גזל

סבתא גזל – תמונות מהעלייה לארץ

חווית ילדות של סבתא אהובה 

גדלתי במושב היה לנו משק. במשק היה לנו פרות, עיזים, תרנגולות, שדה תירס ופרדס. הייתי הילדה הקטנה במשפחה ותמיד הלכתי אחרי האחים וההורים לעזור להם בשדה. הם היו עובדים בשדה, שותלים עגבניות, פלפל וכו' ואבא היה יוצא עם האחים הגדולים לשדה. אם היה קטיף בפרדס או קטיף עגבניות. אבא היה דואג לי שלא יהיה עליי שמש וחם היה מכין לי בית מארגזים  (כמו בסיפור: הבית של יעל). הייתי נותנת לתרנגולים גרגרי תערובת והם תמיד היו רודפים אחרי כי היו רעבים. היינו אוספים את הביצים מהלול.

החוויה הגדולה כשהייתי בת 10 הייתה לנו נדנדה בחצר שעשויה מחבל. סבתא רצתה להתנדנד בנדנדה, כשבאה לשבת עליה החבל ברח וסבתא נפלה ארצה. אני נורא דאגתי לסבתא ופחדתי שאימא תכעס שלא דאגתי לסבתא.

סבתא אמרה:"סעלייש", בתמנית: "אל תבהלי" והמשיכה: "סעלייש לה תפזעי שי" בתמנית: "אל תדאגי לא קרה כלום". אימא כמובן לא כעסה, ושמחה שהייתי עם סבתא ושאני דואגת לסבתא.

ומאז כל פעם שנזכרנו בנדנדה צחקנו סבתא ואני, זה היה מעין סוד שלי ושלה.

לירון וסבתא אהובה אוכלות מרק תימני אצל סבתא רבתא גזל

ביום שישי מידי שבוע, נפגשת אצלה כל המשפחה המורחבת

הזוית האישית

סבתא אהובה: כשנכנסתי לתוכנית הזאת לא חשבתי כמה סיפור החיים שלי בתור ילדה יקבל משמעות עבור האחר. נהנתי מזמן איכות משותף עם נכדתי הבכורה, עצם העשייה המשותפת, החשיבה, הטיולים, השירה נתנו לי להכיר את הנכדה שלי ולחשוף אותה לעולם תרבותי שונה מהיום.

לירון: היה לי ממש כיף בתוכנית הקשר הרב דורי, גיליתי המון על הילדות של סבתא שלי, כיצד הם חיו באופן שונה לחלוטין מהיום. היו דברים שרציתי גם אני ליישם בתור ילדה שחיה בדור של היום. הכי הכי נהנתי לטייל לבלות המון עם סבתא שלי בזמן פרטי רק של שתינו.