מאגר סיפורי מורשת

שמי אבישי כהן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי, גילה דינה אגי כהן, יחד נתעד את סבא יעקב כהן ז"ל.

סבא יעקב כהן נולד בשנת 1939 בכ"ח באלול, בעיר פתח תקוה בארץ ישראל. הוא בנם הבכור של יצחק כהן שעלה לישראל מאפגניסטן ושל דינה כהן למשפחת פוזיילוב שעלתה לישראל מבוכרה.

תקופת ילדותו של סבא יעקב היא תקופת ילדותה של מדינת ישראל. כילד, סבא יעקב חווה את ימי המחתרות והמעפילים והמאבק בחיילים הבריטים שהיו בכל פינה, הוא השתתף בריקודי השמחה בעת הקמת מדינת ישראל, חווה כילד את מלחמת השחרור, התגבר באמצעות תושייתו על תקופת הצנע, סייע לבצר את יישובי הדרום בתור חניך בתנועת בני עקיבא ואפילו עלה על מוקש. סבא גם השתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. ולמרות כל זה הייתה לו ילדות נהדרת, מלאת שמחה, אושר והרפתקאות.

סבא יעקב, אותו אהבתי מאוד, נהג לספר את סיפורי ילדותו והוא גם כתב אותם בזיכרונותיו. למרבה הצער הוא כבר הלך לעולמו, אבל החלטתי יחד עם סבתי גילה כהן– אשתו, לתעד חלק מסיפורי ילדותו השזורים בסיפור הולדתה של מדינת ישראל.

המתקפה האווירית על תל אביב

במהלך מלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית עודדה את בעלות בריתה לתקוף את תל אביב. בשנת 1940 היו אלה מטוסים איטלקים שתקפו את תל אביב ובשנת 1941 מטוסים צרפתים. בתקיפות אלה נהרגו למעלה ממאה מתושבי העיר. סבא יעקב ומשפחתו התגוררו בתל אביב באותן שנים והם שהו בביתם בזמן ההפצצות. התקיפה האווירית היא אחד מזיכרונות ילדותו הראשונים של סבא וכך כתב עליה בזיכרונותיו: "בתקופת מלחמת העולם השנייה הוריי התגוררו בתל אביב הקטנה, ברחוב מזרחי, בקומה השנייה בבניין בן שתי קומות עם מרפסת רחבה מאד. מלבדנו התגוררו במבנה עוד שתי משפחות עם אמבטיה משותפת לכל הדיירים. בדיעבד נודע לי שהתגוררנו בשכנות לבית בו נתפס ונרצח יאיר שטרן – מפקד הלח"י. הישוב היהודי הקטן, תחת המנדט הבריטי, התמודד עם חדירות של מטסים איטלקיים שבאו להפציץ את תל אביב בשליחות גרמניה. לילות המלחמה האפלים נצרבו בתודעתי במובנים רבים. אז עוד טרם היו סירנות לאזעקה. כדי להזהיר את התושבים מפני מתקפה אווירית השתמשו הפקחים במשרוקיות.

אני זוכר כשבאמצע הלילה, מיד עם הישמע שריקות האזעקה במשרוקית של הפקחים, הייתי מתעורר כשאבא היה "חוטף" אותי מהמיטה בחיפזון בחשכה מוחלטת (בגלל ההאפלה) בלי להוציא קול ואימא הייתה אוספת את אחותי התינוקת – אביבה. היינו מגששים את הדרך ויוצאים בחשכה מוחלטת למדרגות, נפגשים שם עם השכנים העמוסים גם הם בילדים ותינוקות על זרועותיהם, יורדים כולם בטור, בשקט וללא תאורה אל מתחת לגרם המדרגות שהיה לנו למקלט ועומדים שם בשקט עד שריקת ההרגעה."

מעצרי החיילים הבריטיים

בתקופת המנדט הבריטי, החיילים הבריטים נהגו לקיים מעצרים רנדומאליים ברחובות, במטרה לחפש חברי מחתרות או מעפילים יהודים שנכנסו לישראל ללא אשרה. באחד הערבים התקיימה סדרת מעצרים סמוך לרחוב בו גרו סבא יעקב ומשפחתו. אביו של יעקב איחר להגיע לעבודה ולכן אמו חששה שאולי עצרו אותו. היא פחדה ללכת בעצמה לחפש את בעלה שמא יעצרו גם אותה. לכן היא החליטה לשלוח את יעקב, שהיה אז פעוט בן חמש שנים, כדי שיסתובב במחסום ויחפש את אביו.

כך תיאר זאת סבא יעקב בזיכרונותיו: "אני זוכר את היום בו אבא איחר לחזור מהעבודה ואימא דאגה מאד. היא שלחה אותי – ילד פעוט, אל "רחוב העלייה" שהיה במרחק של כמאה מטרים מביתנו כדי לבדוק אם החיילים הבריטים עצרו גם את אבא. היא אמרה לי עם דמעות בעיניה ששמעה שהחיילים עוצרים חשודים. הגעתי למקום וחיפשתי את אבא. היו שם המון חיילים בריטים, עטויי כומתות אדומות. באמצע הרחוב הניחו קונצרטינות קוצניות בצורה מעגלית ובפנים עמדו וישבו הרבה בחורים יהודים שנחשדו בהשתייכות למחתרות. נכנסתי לתוך מעגל כזה, שוטטתי שם וחיפשתי את אבא. הוא לא היה שם. החיילים הבריטים הגבוהים והרזים, עם הכומתות האדומות, התנהגו אלי יפה. אחד החיילים לקח את ידי והסתובב עימי בין היושבים כדי לעזור לי לחפש. אבא שלי לא היה בין העצורים. לבסוף החיילים שלחו אותי משם. כשחזרתי הביתה גיליתי שאבא כבר בבית. הוא כנראה הלך בדרך אחרת כדי לעקוף את המחסום".

המעבר לנתניה

כשסבא יעקב היה ילד צעיר המשפחה שלו עברה לגור בנתניה. נתניה באותם ימים הייתה ישוב קטן במעמד של "כפר". בנתניה התפתחו כמה מפעלי יהלומים – ובשל כך היא נקראה לימים: "עיר היהלומים". למעשה, יצחק – האבא של סבא יעקב, היה הבעלים של מפעל היהלומים המפורסם "אוריון" ולימים גם סבא יעקב השתלב בו, פיתח וניהל אותו והפך אותו לחברת יהלומים גדולה ובינלאומית ששמה היה "כהן ובניו אוריון".

המחבוא הסודי של סירות המעפילים

נתניה ידועה כעיר קולטת עלייה. גם בימי הבריטים, המחתרות פעלו בעיר במלוא תושייתן במטרה לסייע למעפילים להיכנס לעיר מהים – מבלי שהבריטים ישימו לב. סבא יעקב, שהיה ילד באותם ימים, התרגש בכל פעם ששמע על פעילות המחתרות שהתרחשה בסתר מתחת לפני השטח. למעשה, סבא יעקב גילה פעם בטעות "סוד גדול" הקשור בכך. וכך סבא כתב ברישומיו: "כילד, התוודעתי ל"סוד מדינה כמוס": בחצר האחורית של בית הכנסת הייתה סככה מוסווית ומתחתיה היו סירות משוט ריקות, הפוכות על פניהן. תהיתי מה עושות פה הסירות, הרי המקום לא היה סמוך חוף הים. הייתי מסתובב מתחת לסככה המסווה את הסירות וחשבתי אפילו שזה מקום טוב להתחבא בו במשחק המחבואים.

ביתנו היה קרוב לבית הכנסת. הייתי לפעמים מתעורר בלילות לשמע רחש של צעדים וקולות משונים. אני זוכר את הלילה ההוא בו ראיתי מחלוני בחורים חסונים נושאים את הסירות על כתפיהם והולכים בהיחבא לכיוון הים שהיה מרוחק כ- 700 מטרים משם. רק כשבגרתי הבנתי שהבחורים לקחו את הסירות לים לא בשביל אימוני חתירה בלילות אלא כדי להוריד פליטים יהודים מאניות מעפילים המתקרבות אל החוף בחשכת הליל ואחר כך פיזרו אותם בישובים הסמוכים. כך נכנסו הפליטים מאירופה לארץ אבותיהם.  מבצע העפלה קראו לזה והכל התנהל בסתר".

מחנה "דורה" והחיילים הבריטים

כדי לשלוט באזור נתניה ולהיאבק במעפילים שבאו אל חופיה הקימו הבריטים מחנה צבאי גדול בדרום נתניה ששמו היה Tarifa. לאחר קום המדינה שונה שמו ל"מחנה דורה". הוא שכן אל מול שכונת דורה של ימינו, לא רחוק מבית ספר עוזיאל.

החיילים הבריטים נהגו ללבוש כומתה אדומה, לכן תושבי הארץ העניקו להם את כינוי הגנאי "כלניות" (בזכות הכומתה ראשם של החיילים היה אדום כמו פרח הכלנית). סבא יעקב זוכר שכשהוא והחברים שלו ראו חיילים בריטים – הם נהגו לשיר להם בקול רם ובמחאה את השיר "כלניות" של שושנה דמרי. כמוהם נהגו רבים מהילדים ברחבי הארץ. זו הייתה דרכם של הילדים להיאבק במנדט הבריטי ולרמוז לחיילים הבריטים ששלטו בנו – "אתם לא רצויים פה". כמובן שהחיילים הבריטים לא אהבו את זה.

בשנת 1947 ארגון האצ"ל חטף שני חיילים בריטים שהיו ממחנה דורה. החיילים הבריטים נחטפו כשיצאו מבית קפה שהיה ברחוב הרצל 15 בנתניה. האצ"ל חטף את החיילים הללו כדי לאיים על הבריטים: "אם תוציאו להורג את שלושת חברי האצ"ל שנידונו לגזר דין מוות – אנחנו נוציא להורג כנקמה את החיילים הבריטים שחטפנו". הבריטים התעלמו מהאיום והוציאו להורג את לוחמי האצ"ל (שכונו לימים "עולי הגרדום"). בתגובה לכך, ארגון האצ"ל מימש את האיום ותלה את שני החיילים הבריטים ב"חורשת הסרג'נטים" הידועה שבמזרח נתניה (ומאז הבריטים הפסיקו להוציא להורג את לוחמי המחתרות). סבא יעקב, שהיה אז ילד, זוכר עד כמה משפחתו נחרדה מההתרחשויות הללו.

הקמת מדינת ישראל ומלחמת השחרור

בכ"ט בנובמבר בשנת 1947 התרחש אחד האירועים המופלאים בחייו של סבא יעקב, שהיה אז ילד בן שמונה שנים. מדינות האו"ם קיימו הצבעה האם לאפשר ליהודים להקים מדינה בארץ ישראל. סבא יעקב וכל בני משפחתו היו מרותקים לרדיו והקשיבו במתח עצום להצבעת המדינות. כשהוכרזה התוצאה, לפיה רוב מדינות העולם החליטו להכיר במדינת ישראל – פרצה שמחה גדולה. כל בני המשפחה התחבקו בהתרגשות עזה ובדמעות. לנגד עיניהם התגשם חלום האבות והאמהות של כל הדורות שקדמו להם באלפיים השנים האחרונות. עד מהרה החלו להישמע קולות המולה ושמחה מהרחוב. סבא יעקב, שהיה לבוש בפיג'מה, ומשפחתו יצאו אל הרחוב לחגיגות שנמשכו זמן רב. הייתה זו שמחה שאין שנייה לה. חוויית השמחה ברחובות נחרטה בליבו של יעקב.

עם הקמת מדינת ישראל, הערבים פתחו בפרעות כנגד היהודים, הרגו וטבחו באכזריות. כך החלה מלחמת השחרור. בשל פריצת המלחמה – אבא של סבא גוייס לצה"ל שהוקם באותם ימים. הוא נשלח להגן על כפר יעב"ץ, אשר הפך לקו חזית. למרבה השמחה הוא חזר בשלום.

במהלך מלחמת השחרור סבא יעקב היה עד לניסיון הפצצה של מטוס מצרי בנתניה. וכך כתב על זה: "למדתי בבית הספר היסודי "ביאליק" שהיה במרחק של עשר דקות הליכה מביתי. בדרכי לבית הספר, בעודי חוצה פרדס, ראיתי בשמים מטוס בגובה רב, המטיל משהו שירד וירד בכיוון שלי ולבסוף נפל בפרדס אותו חציתי. הפרדס היה בין רחוב שמואל הנציב לבין רחוב גורדון שבנתניה. לא התקרבתי לראות מה זה כיוון שמיהרתי לבית הספר. רק כשחזרתי בצהרים מהלימודים הבחנתי בכוחות הביטחון הסוגרים את האזור לאחר שאיתרו את מה שנפל מהמטוס. התברר שזו הייתה פצצה שלא התפוצצה. רק לעת ערב פוצצו אותה בצורה מבוקרת". אגב, במהלך מלחמת ששת הימים נתניה שוב הופצצה, הפעם על ידי מטוס עיראקי.

הגינה שניצחה את שנות הצנע

עם הקמת מדינת ישראל החלו גלי עלייה עצומים מאירופה וממדינות ערב. כדי לקלוט את העולים הרבים מדינת ישראל הקימה מחנות קליטה שנקראו "מעברות". העולים שוכנו בכפייה במחנות אלה, עד שיימצא להם מקום מגורים ועבודה. גם בנתניה הוקמה מעברה – ב"עין התכלת", ונקלטו בה אלפי עולים חדשים.  סבתי – גילה כהן, עלתה לישראל בתקופה זו מהונגריה יחד עם בני משפחתה ושוכנה במעברה בחיפה בתנאים קשים מאוד. הם ישנו באוהלים משותפים עם אנשים זרים וקיבלו מזון בסיסי ולא מספק. המעברה הייתה בשטח חולי והתגוררו בה גם לא מעט לטאות.

זרם העולים האדיר הכביד על הכלכלה של מדינת ישראל הצעירה, שהייתה חסרת תעשייה מפותחת. המדינה נקלעה לעוני והתקשתה לספק מזון לאוכלוסייה. כדי להתמודד עם המחסור במזון הכריזה הממשלה על "מדיניות קיצוב" שהגבילה את כמות המזון היומית שכל אדם יכול היה לקבל. מדיניות הקיצוב מנעה מהציבור לקנות מזון כרצונו. וכיצד ניתן היה להשיג מזון? – כל אדם קיבל תלושים שקבעו כמה מזון הוא יכול לקנות במכולת וההגבלה הייתה משמעותית. היה בלתי אפשרי להשיג מזון באופן חוקי מעבר לקיצוב הבסיסי ומשפחות רבות סבלו ממחסור. התקופה הזו מכונה "תקופת הצנע".

בתקופת הצנע סבא יעקב כבר היה נער צעיר וחרוץ ובעל תושייה. בשל המחסור במזון – הוא הגה תכנית נהדרת שנועדה לספק למשפחה מזון בשפע. בחצר של הוריו היה שטח פתוח גדול למדי וסבא יעקב החליט להפוך אותו ל"חווה חקלאית" קטנה. סבא נעזר במורה לחקלאות בבית הספר בו למד – שנתן לו עצות נהדרות. לאט ובנחישות הוא החל לשתול שלל ירקות: מלפפונים ועגבניות, גזרים, בצלים ועוד ועוד. הוא שתל גם שלל תבלינים ונטע עץ בננות, אסקודיניות, עצי גפן ועצי פירות נוספים. סבא יעקב אפילו שתל בוטנים כדי שיהיו למשפחה פיצוחים. ומה לגבי בשר וביצים? סבא יעקב הקים בגינה לול תרנגולים, אווזים וברבורים שהתרוצצו בהנאה וסיפקו למשפחה ביצים ובשר. הייתה שמחת קרקורים בלול וסבא יעקב ניצח על המלאכה. סבא היה בסך הכל נער, הוא נהג להשכים קום וטיפל בגינה בכל בוקר לפני שהלך לבית הספר וכשחזר מהלימודים.

הגינה של סבא יעקב סיפקה למשפחתו שפע של מזון, למרות תקופת הצנע הקשה. כמוהו נהגו משפחות נוספות. למעשה, בחגיגת בר המצווה של סבא יעקב – הוגש לאורחים מזון מהגינה שלו. וכך כתב על כך ביומנו: "הייתה לי גם גאווה אישית כי למסיבת בר המצווה שעשו לחברי כיתתי ולילדי הסביבה סיפקתי בוטנים מתוצרת הגינה. הבוטנים הוגשו עם קליפה וזה אומר שבמהלך כל האירוע החברים היו עסוקים מאוד בלפצח בוטנים". טיפוח הגינה אילץ את סבא יעקב לנהל מלחמת חורמה עם חפרפרות ולהתמודד בזהירות עם נחשים ועקרבים. הוא עשה את זה בנחישות.

ביצור יישובי הדרום, הטרקטור והמוקש

כשסבא יעקב היה בן 17 הוא נסע יחד עם תנועת הנוער בני עקיבא כדי לסייע בהכנת ביצורים בקיבוץ "גבולות" הסמוך לרצועת עזה (היה זה בשנת 1956, ערב מבצע קדש). באותן שנים אנשי "הפדאיון" מעזה (הכינוי שניתן למחבלים) היו חודרים לישובים היהודים הסמוכים לגבול. המחבלים היו טומנים מוקשים בשדות ובדרכים כדי להרוג את החקלאים היהודיים. הם גם היו מבצעים פיגועי ירי בישובים וגונבים ציוד ובקר.

היישובים הללו שיוועו לעזרה וסניף בני עקיבא בנתניה החליט לסייע להם. וכך, סבא יעקב, יחד עם שישים חניכי התנועה, נסעו לקיבוץ "גבולות" כדי לסייע בהכנת תעלות וביצורים, במטרה להקשות על המחבלים להסתנן לשטח היישוב. אבל אירע אסון – הטרקטור בו נסעו עלה על מוקש.

כך כתב על זה סבא יעקב ברישומיו: "ששים נערים היינו, בנים ובנות, בוגרי בני עקיבא, יושבים על קרונית פתוחה אשר נגררה אחרי טרקטור שהסיע אותנו לסיבוב בשדות קיבוץ גבולות. היה זה צ'ופר שהקיבוץ ארגן לנו כתודה על עבודת חפירת תעלות המגן שביצענו במשך שבוע ימים, באינטנסיביות, בתוך שטחי הקיבוץ "גבולות". הקיבוץ "גבולות" נשק ממש לרצועת עזה.  גדר לא הייתה אז במובנים של ימינו. בקושי היה סימן כלשהו של גבול. בסיור הזה גם הראו לנו כיצד בנגב הצחיח משקים את השדות בזכות "טכנולוגיה חדשנית ומיוחדת" – ממטרות הפרוסות לכל אורך השדות. ממטרות בלב המדבר נחשבו באותם ימים לדבר חדשני מאוד.

כיצד הגיעו המים לשדות שבלב המדבר? המים קרוב לוודאי הגיעו מהכינרת באמצעות "המוביל הארצי" – פרויקט הנדסי מופלא שנחפר רק שנים בודדות קודם לכן בתעוזה רבה. הממטרות עבדו בקצב מטורף ממש. היו שם המון ממטרות ובין מסכי המים שהממטרות יצרו – יכולנו לראות איך גידולי השדה "חוגגים" עם המים המותזים מהממטרות. החלוצים והמתיישבים היהודים עשו את הבלתי ייאמן – הם הפריחו את המדבר והפכו את שדותיו לשטחי גידולים חקלאיים. הם עשו זאת בין היתר בזכות שיטות ההשקיה המדהימות שהם פיתחו ויישמו. פלא של ממש.

כשנסענו בקרונית הפתוחה, שנסחבה על ידי הטרקטור, נרטבנו גם אנו ממי הממטרות. בזמן הנסיעה שרנו כולנו בהתלהבות ובשירה אדירה את שירה של הזמרת שושנה דמארי – "הורה ממטרה". הזדהינו כל כך עם מילות השיר: "סובי סובי ממטרה, לפזר פניני אורה, סובי והתיזי מים. עץ יריע בשדרה, אדמה תיתן פריה באין גשם משמים, גשם משמים". כשיצאנו לנסיעה הזו תפסתי מקום ממש לצד נהג הטרקטור, בדיוק מאחורי הגלגל השמאלי הגדול. אבל, הנסיעה מול הרוח הקרה הכפילה את עוצמת הקור עד שלא יכולתי לסבול זאת עוד. חשבתי שיקרה לי משהו רע אם לא אזוז משם. כשהטרקטור עצר לרגע ניצלתי את הרגע ושאלתי מי מחברי רוצה להתחלף איתי במקום. לא היה לי קשה להחליף מקום עם נער אחר שישב בצד האחורי של הקרונית.  הוא שמח מאד להתחלף איתי.

דקות ספורות לאחר שאני והנער האחר החלפנו מקומות נשמע פיצוץ עצום, מחריש אוזניים. הטרקטור עצר בבת אחת. נפלתי לאחור בעוד חלק מהחברים בכלל עפו מהקרונית. קפצנו למטה בבהלה ובבלבול.  מה קרה? מה קרה? נבהלנו כל כך, מה קרה? נהג הטרקטור, המבוגר היחיד, השפוי, צעק לנו לשכב על הארץ כי יורים עלינו. אחר כך צעק שזה מוקש שעלינו עליו. כשנרגענו מעט הבינונו שהטרקטור אכן עלה על מוקש שכנראה מחבלים מעזה הטמינו בשדה. מנוע הטרקטור נפגע והתיז דלק לכל כיוון כשהוא משמיע טרטור כקולות ירי.

לקח קצת זמן עד שהתאוששנו. היינו מבולבלים כשנעמדנו על רגלינו. התחלנו להסתובב באי סדר מוחלט. כל אחד הלך לכיוון אחר. ראיתי גם דם. אמרו שיש פצועים. שניים מהנערים שכבו על שלוליות המים. הממטרות המשיכו לפזר מים, אבל הפעם ללא השירה שלנו. הנהג, שהיה המבוגר האחראי, הורה לנו למהר ולחזור לקיבוץ רגלית, כדי להזעיק עזרה.

למרבה הצער – הנער, שהתחלף איתי במקום רגעים ספורים קודם לכן, דידה על רגל אחת מבלי לשים לב שאיבד מחצית מהנעל כולל חלק מכף רגלו. מרוב הלם הוא כלל לא שם לב למה שקרה לו. הוא כמעט התעלף כשהצבעתי על הדם הרב שראיתי במחצית הנעל שנשארה על כף רגלו. הנפגעים העיקריים היו אלה שישבו בקדמת הקרונית. והרי קודם לכן זה אני שהייתי שם ליד. רק דקות ספורות קודם לפיצוץ עזבתי את המקום ההוא.

בהתאם להוראות נהג הטרקטור – התחלנו לרוץ במנוסה אל הקיבוץ. הממטרות המשיכו להתיז מים לכל עבר בחדווה שכבר לא היינו שותפים לה. הגענו לקיבוץ לאחר 20 דקות של ריצה, רטובים עד לשד עצמותינו. חברי הפצוע הצליח להגיע לקיבוץ עם חצי כף רגל. המחצית השנייה נשארה איפה שהוא בסביבת הטרקטור הפגוע. מישהו חסר רגישות העיר לו בהומור ש"חבל על הנעל". לי, תודה לאל,  לא קרה דבר. ב"ה יצאתי בשלום".

שנה לאחר מכן סבא יעקב התגייס לצבא וסייע בקליטת המכ"ם המתקדם שחיל האוויר החל להשתמש בו. סבא גם השתתף לימים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

המבט המרגש על הר הבית שהיה בידי הירדנים

כשסבא יעקב השתחרר מהצבא הוא הכיר את גילה כהן – סבתי היקרה (ששמה היה אז גילה דינה שטרן) והם התחתנו. סבתא גילה היא בעצמה ניצולת שואה וסיפורה הונצח גם הוא במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" תחת הכותרת "הילדה האחרונה של קהילת קלוז'".

לאחר חתונתם סבא יעקב וסבתא גילה נסעו לירח דבש בירושלים. באותן שנים הירדנים שלטו במזרח ירושלים ובכללה בעיר העתיקה, בכותל המערבי ובהר הבית. החיילים הירדנים היו יורים על אזרחים ישראליים שהלכו ברחובות הסמוכים לגבול שחצה את העיר, לכן המדינה הקימה קיר מגן שנועד להגן על היהודים שעוברים שם. כשסבא יעקב וסבתא גילה ביקרו בירושלים בירח הדבש שלהם הם השתוקקו לפחות להביט על הר הבית. הם מצאו מבנה, שהיה סמוך לקיר המגן, שמהגג שלו ניתן היה להביט ולראות את כיפת הסלע. וכך, בעמדם על הגג, כשהם אוחזים יד ביד, הם השקיפו בעיניהם וראו את העיר העתיקה, מנסים להבין היכן נמצאים הר הבית והכותל המערבי. הם התרגשו בכאב להיות קרובים כל כך למקום הקדוש ביותר לעם ישראל.

כמה שנים לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, במהלכה צה"ל שחרר את הר הבית ואת הכותל המערבי. סבא יעקב השתתף במלחמה כלוחם – בגבול הדרום. הוא היה בביצורים כשברדיו החלו לפתע להשמיע את השיר "ירושלים". מיד בתום השיר נפתחה מהדורת החדשות של "קול ישראל" בה בישרו שצה"ל שחרר את הכותל המערבי ושהר הבית בידינו. כששמעו זאת – כל החיילים פרצו בקריאות שמחה נרגשות. סבא יעקב הוצף באושר עצום ובדמעות של שמחה. הוא תיאר את הרגע הזה כאחד המרגשים בחייו, בדומה לליל הכרזת המדינה.

כשסבא יעקב חזר מהמלחמה – הוא לקח עימו את סבתא גילה לירושלים. יחד שניהם עלו לכותל המערבי – ובהתרגשות רבה נגעו באבניו. בכך תמה תקופת ילדותם המשותפת של סבא יעקב ושל מדינת ישראל. כעת הם כבר הפכו לבוגרים.

בסוף דברי זיכרונותיו מתקופות ילדותו כתב סבא יעקב: "כל יום אני מודה לאל על שזיכני להיות בן דור התקומה של עם ישראל על פי חזון הנביאים, יחד עם אשתי גילה היקרה, פליטת השואה".

גילה ויעקב כהן ושנים מילדיהם

עם השנים, סבא יעקב השתלב בתעשיית היהלומים והפך להיות מבין יצואני היהלומים הגדולים ביותר בישראל. הוא אפילו קיבל בשנת 2021 את אות "יקיר תעשיית היהלומים בישראל".

יעקב ז"ל ואות יקיר תעשיית היהלומים בישראל

סבא אהב מאוד את מדינת ישראל ואף כתב ספר פרוזה היסטורי בשם "תיק חברון" (עליו חתם בשמו הספרותי: "יעקב כהן אביגד"), המתאר את קורותיה של ניצולה ששרדה את פרעות תרפ"ט, ולימים כתב גם את הספר "הקשר הגורדי" ואת סיפור חייו של אביו ומשפחתו.

סבא יעקב כתב בזיכרונותיו שחשוב לו להנציח את סיפורי ילדותו – השזורים בסיפור הולדתה של מדינת ישראל. הנצחתי את סיפוריו אלה כעת, במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי", לכבודו של סבא יעקב. יהא זכרו ברוך.

יעקב וגילה כהן והמשפחה המורחבת

מוזמנים לצפות בסרטון הבא: יעקב כהן ז"ל- יקיר תעשיית היהלומים בישראל

הזוית האישית

אבישי: היה לי כיף לשמוע את הסיפור. בזמן העבודה עליו הצקתי קצת לסבתא, אני רוצה לאחל לסבתא בריאות, אושר ושמחה.

לקריאת סיפורה של סבתא דינה כהן לחצו על הקישור: הילדה האחרונה של קהילת קלוז'