מאגר סיפורי מורשת

זיכרונות ילדות ממלחמת העולם השנייה

במלחמת העולם השנייה הייתי בערך בת שבע – שמונה שנים.

אבי, מאיר אביקסיס ז"ל, עבד כצבעי. הוא קנה מאיש ערבי שני פחי צבע ופח של ספירט. בדיעבד, הסתבר לצערו של אבי , שהצבע היה סחורה גנובה. מישהו הלשין למשטרה ואבא מצא את עצמו בבית המעצר. למזלנו, לאבא היה חבר בשם זנאגי  שהיה מפקד במשטרה, אמי, רחל אביקסיס ז"ל, ניגשה אליו וסיפרה לו שאבא נעצר. זנאגי שחרר  את אבא מהמעצר כעבור 24 שעות. לאחר חקירה, זיהו את מי שמכר לאבא את הצבע ועצרו אותו – דינו היה מוות על כיסא חשמלי בגלל הגניבה.

באותה תקופה גרנו בבית בין שני חדרים כאשר באמצע היה מטבחון. במטבחון עמד פח הספירט שנועד לשימוש להבערת אש לבישול, באמצעות פח שימורים שהונח בתוך כלי עשוי חימר. אמא העמידה את הסיר על הקופסא וישבה על שרפרף  ליד כדי לעסוק בצרכי הבישול. שלמה אחי  שיחיה, הגיע בריצה, נתקע ברגל של אמא שישבה קרוב לתנור החימר. התנור התהפך והספירט נשפך על הרגל של אמא וגרם לה לכוויה קשה.

באותו שבוע הייתה חלוקה של גזר, 250 גרם לנפש. התור היה ארוך מאוד ולכן אנשים עשו להם סימנים כדי שיוכלו ללכת ולחזור לתור. באותו יום אמא ביקשה שאלך איתה לקבל את הגזר. אמא נשענה עליי ונעזרה בי כדי ללכת לחלוקה. כשנפתח הדוכן והחלה החלוקה, הייתה התקהלות גדולה, דחיפות ומריבות בין האנשים. כתוצאה מהדחיפות אמא הופלה לרצפה ובגלל כל הלחץ במקום אנשים אף דרכו לה על הרגל עם הכוויה. אמא שכבה על הרצפה חבולה ובוכיה. ואני בכיתי יחד איתה. בסוף לא קיבלנו את מנת הגזר, חזרנו הביתה בעגמת נפש גדולה ועם רגל מדממת כתוצאה מהפציעה שנגרמה לה מהאלימות של האנשים. עד היום כשאני נזכרת בתמונה זו אני מרגישה עצב.

תקופת המלחמה, האזעקות, ההפגזות והריצות למקלטים שהיו במרחק רב מהבתים היה מצב בלתי נסבל במיוחד לאור העובדה שלהורים היו ילדים קטנים שהיה צריך לשאת אותם על הידיים למקום בטוח.

בבניין שגרנו בו היו שירותים משותפים לכל הדיירים וברז מרכזי שממנו היינו ממלאים מים בדליים בחצר. המים היו מלוחים וניתן היה להשתמש בהם לחלק גדול מהצרכים.  אמא נהגה לשלוח אותי למעיין כדי להביא מים מתוקים לצורך הכנת קפה. המעיין היה די רחוק והיה צריך לרדת ולעלות הרבה מדרגות.

באחד הימים בדרכי חזרה הביתה החלה הפגזה כבדה ממטוסים, מרוב פחד קיבלתי פיק ברכיים ולא הצלחתי לזוז. שוטרים שהיו בסביבה סחבו אותי מהר מתחת לבניין כדי להגן עליי. אני בכיתי כי רציתי את  אמא. ברגע שהיה קצת שקט ברחתי לכיוון הבית. כשהגעתי כל הבניין היה ריק ורק שכנה שהייתה בהריון הייתה שכובה על הרצפה. ולא ידעתי בדיוק מה מצבה. מרוב פחד ברחתי לרחוב היהודים, שם היה בית הכנסת של הדוד אברהם, אח של אמא.

אמא עמדה בחצר הבניין וכשראתה אותי החלה לבכות. איך שראיתי אותה התעלפתי מרוב התרגשות. כשהייתה הפוגה מההפגזה, בגלל שלא היה לנו מה לאכול, אמא שלחה אותי לדודה כדי להביא לחם. לדודה היה לחם שלם ואותו היא חצתה בדיוק באמצע כדי שכל אחד יקבל חצי לחם בדיוק.

כמה שבועות אחרי, מטוסים שחגו בשמים הפיצו כרזות  שהאמריקאים  הגיעו למטרות שלום עם מסר להרגיע את היהודים. כעבור שעתיים ראינו את הרחובות מתמלאים בחיילים אמריקאים. זה היה בסביבות פסח. אבא הביא הביתה לסדר 8 חיילים יהודים. זו הייתה חוויה מאוד נעימה כי הם הביאו איתם כל מיני ממתקים. אחרי הפסח, אמא התחילה לעבוד עבורם. אמא הייתה מכבסת ומגהצת להם את המדים. יום אחד אמא ישבה על השרפרף והכינה פשטידה מרוקאית. חייל שהגיע לקחת את הבגדים שלו, ביקש לטעום את התבשיל. לקח מזלג ופשוט התחיל לזלול מהפשטידה. אחר כך קפץ מהגדר של הבית וירד לעזור לעוד שכנה. זמן מה אחר כך החייל חזר עם מלא קופסאות של חלב משומר נסטלה ובשר משומר וממתקים וחילק לילדים היהודים להנאתם. בסוף המלחמה נולד אחי אפרים שיחד איתו הגיע השלום. כשהאמריקאים עזבו את המקום, הם השאירו מחסן ובו הרבה בגדי חאקי שמהם אמא תפרה לנו בגדים..

היום אני בת 83 ומקווה עדיין שלא יהיו יותר מלחמות והשלום ישרור בעולם ובין האנשים.

סבתא לבנה בצעירותה

הזוית האישית

לבנה: היום אני בת 83 ומקווה עדיין שלא יהיו יותר מלחמות והשלום ישרור בעולם ובין האנשים.

לבנה משתתפת בתכנית הדוקומנטרית של ערוץ כאן 11: "מעברות"