מאגר סיפורי מורשת

סבתא פריידי אלטהויז מספרת על ילדותה לנכדתה יהודית בורנשטיין.

ילדות בכפר חב"ד

שמי פריידי אלטהויז לבית משפחת ליפסקר. נולדתי וגדלתי בכפר חב"ד. כפר חב"ד של פעם היה קטן, וגרו בו מעט אנשים. כולם הכירו את כולם והייתה אווירה משפחתית. גם בבית הספר, הכיתות היו יחסית קטנות, גרנו כולן אחת ליד השנייה והיינו נפגשות הרבה אחר הצהריים.

החיים פעם היו הרבה יותר פשוטים. לא היו לנו כל כך הרבה בגדים כמו שיש היום. גם ממתקים לא היו בשפע. אני זוכרת שבימי הולדת היו מגישים שלווה, בוטנים, ווופלים. בימי הולדת ובת מצוות היו עורכים את השולחן עם פרוסות לחם מרוחות במיונז ומקושטות בירקות ובפרוסות ביצים קשות. יש כאלה שממש השקיעו בקישוט של פרוסות הלחם. השולחן היה ערוך בכל הממתקים , ובכל זאת אף אחת לא נגעה בממתקים עד שהסתיימה התכנית, וקיבלנו אישור לאכול.

בכפר חב"ד של פעם לא היו טלפונים בכל הבתים. לשכנה שלנו היה טלפון, ואני זוכרת, שאבא שלי היה בצבא (זה היה במלחמת ששת הימים) הוא היה מתקשר לשכנה והשכנה קראה לאמי לדבר אתו. בשלב מאוחר יותר כבר הכינו תשתית לטלפונים והיה לנו טלפון. אך, השיחות היו יקרות מאוד ולא יכולנו לפטפט כאוות נפשנו כמו היום.

חוויות ממלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים התחלקו בחורי הישיבה בין המשפחות לעזור לכל משפחה לחפור בור בחצר, לשם ברחנו בזמן אזעקה. לא היו לנו מקלטים בבתים. אני זוכרת שאמי קנתה טרנזיסטור (רדיו) קטן עם בטריות, כדי שנוכל לשמוע מה קורה בחזית. היינו לבד, אבי היה אז חייל בחזית. התפללנו שהמלחמה הזו תעבור בשלום ולא יהרגו חיילים ח"ו.

כמובן לא היו פלאפונים וגם לא טלפונים אלחוטיים. לטלפון היה חוט, שהיה מחובר לשקע בקיר וכשהיו מדברים בטלפון היינו צריכים לעמוד במקום אחד ולדבר. אני זוכרת ,שדודי שהיה לו תפקיד בכיר בצבא קיבל טלפון אלחוטי מהצבא והיה אפשר לדבר בו עד חמישה קילומטר מרחק. זוכרת שזה היה פלא בעיני שאפשר לדבר בלי חוט. אני זוכרת את הפעם הראשונה, שראיתי אישה מדברת בשיחת וידאו בפלאפון. זה היה פלא גדול בעיני.

יש לי בני דודים בארצות הברית. השיחה לארצות הברית הייתה יקרה מאוד ולא יכלו לדבר איתם חופשי. היום בשיחות ווצאפ הכול זמין ובחינם. אפשר לדבר עם מי שרוצים בכל רגע ולכל מקום.

חיים של פעם

בילדותי גם לא היו מחשבים, היינו עסוקות יותר במשחקי חוץ, כמו חבל וגומי, היינו הרבה בחוץ וגם קראנו הרבה ספרים. אני מאוד אהבתי לקרוא ספרים, הבעיה הייתה שלמגזר החרדי לא היה מגוון גדול של ספרים. היום ב"ה יש שפע של ספרי ילדים שמתאימים לנו.

אני זוכרת את מכונת הכביסה שלנו, בעצם היו שתי מכונות, אחת מכבסת ואחת שוטפת וסוחטת. אני זוכרת, שהיה לאמי מקל עץ ארוך שבעזרתו אמי הייתה מוציאה אתו את הכביסה הרותחת ומעבירה למכונה השנייה. כמובן שלא היה מייבש כביסה והיינו תולים את הכביסה על החבל. כמובן גם לא היו מרככי כביסה ריחניים, אבל הכביסה בכל זאת הייתה נקיה ומריחה.

גם בבית הספר סדר היום היה שונה במקצת. היינו מסיימות הרבה יותר מוקדם. בשעה אחת כבר צעדנו הביתה. כמובן, שלא היו הסעות וצעדנו ברגל בכל מזג אויר. בדרך היינו צריכות לעבור דרך הגנים לקחת את האחים הקטנים. לא היו מעונות וגם לא צהרונים. אני זוכרת, שפעם כשהחזרתי את אחי הקטן מהגנון, בתוך עגלה, עברנו ליד לול של אווזים ופתאום נפתח הלול וכל להקת האווזים התנפלה עלינו. זה היה מאוד מפחיד וגם מסוכן.

בכפר היה לנו גם לולי תרנגולות ורפת פרות. בביתי לא קנו בכלל חלב מהחנות. לדודי היה רפת, וקנינו חלב רק אצלו. הייתי צועדת עם חברתי בשעות הערב לרפת, שם ראינו את החליבה, דודי היה משווק חלב לתנובה, הייתה לו רפת גדולה ומשאבות חשמליות. זו הייתה חוויה בפני עצמה לראות את החליבה. פעם אחת הפרות בעטה לדודי בעין ופגעה בו.

אני זוכרת שבכל פעם שנולד עגל חדש ברפת, הייתה חגיגה ושמחה גדולה. העגל היה מקבל שם ומספר. היו לנו כדים מיוחדים כדי לקחת את החלב הביתה. בדרך הכדים היו מתנדנדים והיינו צריכות מאוד להיזהר שהחלב לא יישפך. בבית, אמי הייתה מרתיחה את החלב, זה היה חלב אמיתי ושמן, ללא תוספת מים. אני זוכרת, שלאחר ההרתחה היה צף קרום של שומן על החלב, והיינו צריכים להסיר אותו. האחים הקטנים שלי אהבו לאכול אותו.

בבית הספר היה לנו חדר אוכל. בכל יום בשעה 12:00 היינו צועדות לחדר האוכל. היה שם תפריט קבוע, בכל יום משהו אחר. תמיד ידענו מראש מה נאכל היום. אהבתי מאוד את האוכל בחדר האוכל. הייתה לנו שם תורנות מסודרת, היו בנות שהיו אחראיות על חלוקת האוכל וחלוקת הברכונים. הברכונים היו מנוילנים, ומדי פעם היינו צריכות לנקות אותם.

בבית הספר, מאוד אהבתי את שיעורי האומנות. למורה לאומנות קראו שרה גולדברג (היום בורנשטיין), שב"מקרה" היא היום סבתא של הנכדים שלי, שיהודית בורנשטיין נכדתי היא אחת מהם. המורה שרה לימדה אותנו לתפור מכפלת,  לתפור כפתור, לרקום סוגים שונים של רקמה. אהבתי את השיעורים האלה מאוד כי הכל היה מובנה ולא נדרשתי לגלות יצירתיות שהיא לא הצד החזק שלי.

חג הפורים

החג שאני הכי זוכרת הוא חג פורים. לא היו אז שפע תחפושות כמו היום. התחפשנו בעיקר עם אביזרים שהיו לנו בבית. התחפושות הכי מצויות היו תחפושת של זקנה, אימא וכמובן, כלה, מלכת אסתר, מוכרת פרחים. היו גם אימהות משקיעניות שהיו תופרות תחפושות לבד. פעם תפרו לי תחפושת של כלנית ופעם התחפשתי לכיפה אדומה.

אימא הייתה מכינה לנו מגש עם משלוחי מנות, מכוסה במפית (לא היו צלופנים כמו היום) ועם המגש הזה היינו עוברים מבית לבית. בכל מקום שהגענו עם המשלוח מנות שלנו, היו לוקחים משהו מהמגש ובמקומו שמים משהו אחר, תמיד אהבנו להציץ במשלוח מנות ולראות מה לקחו? ומה שמו במקום? כשהיינו רואים, ששמו משהו טעים, התפללנו שלא ייקחו אותו, כדי שנוכל ליהנות ממנו בבית לאחר שנחזור מהסיבוב. אני זוכרת, שפעם נכנסנו לשכנה חדשה שהגיע לגור בכפר והיא כנראה לא הכירה את המנהג, שלוקחים משהו ומחזירים ממתק אחר, והיא פשוט לקחה את כל המשלוח. אמרה יפה תודה ולא החזירה כלום. חזרנו הביתה בהלם ואימא כמובן הכינה לנו מגש חדש, שנוכל להמשיך להסתובב בשכונה.

כיום בשעות הפנאי

אני מאוד אוהבת לומר תהילים. אני מקדישה זמן רב ביום לאמירת תהילים. אני אוהבת לדבר עם הילדים והנכדים בטלפון ולשאול  לשלומם. אני מאוד אוהבת שהנכדים באים לבקר. אני עושה שבת נכדים ושבת נכדות וב"ה יש לי המון נחת מהנכדים המתוקים.

הזוית האישית

סבתא פריידי: נהניתי לשוחח עם נכדתי האהובה יהודית. נהניתי לשתף בסיפוריי ילדותי. אני זוכרת שאהבתי לשמוע סיפורים מילדותה של אמי. אני מאמינה שגם נכדתי נהנתה ושמעה על סגנון חיים שאיננו עוד.

יהודית צביה בורנשטיין: הסיפורים של סבתא פריידי היו מאוד מעניינים. נהניתי לשוחח עם סבתא שלי ולשמוע ממנה על ילדותה.