מאגר סיפורי מורשת

שמי אני קריאף, בת כהן. נולדתי בעיר תוניס בשנת 1935. אימא שלי הייתה ליסיה מן הבית, להורים שהגיעו מהעיר ליבורנו שבאיטליה. נולדתי לאחר ארבעה בנים ואף על פי כן, אבא שלי לא שמח כלל שנולדה לו בת. מספרים שכשקיבל את הבשורה, הוא הסתובב במקום וחזר לדרכו מאוכזב, ורק מאוחר יותר נכנע למציאות וקיבל אותי באהבה.

הוריי ואני

אבא ואימא היו בני דודים. הם נישאו נישואין של נוחות, היות ששניהם היו קצת מבוגרים, וזאת למרות שהם היו מאוד שונים. אימא הייתה בצעירותה אישה מאוד מטופחת, אצילה, ואוהבת שירה. אבא היה אדם טוב ופשוט. אימא הייתה הדומיננטית בבית ובכלל, ומעמדה היה גבוה בהיותה מורה בבית ספר "האליאנס הישראלית", בתקופה שהרבה בנות בגילה לא ידעו בכלל קראו וכתוב. אבא שלי עבד בבנק לפרנסתו.

הוריי ביום נישואיהם

מקרה אשר מעלה את יושרו של אבא: לאחר שגירשו את אבא מן הבנק בזמן המלחמה כשגילו שהוא יהודי (בקלות, שהרי שמו היה כהן), אבא החליט לפתוח חנות שמן. החבר של אבא המליץ לו לערבב בסתר קצת מן השמן סוג ב' לתוך השמן המובחר יותר, בטענה שמבלי לערבב, לא ניתן יהיה להרוויח כלום. אבא התעקש ואמר שהוא לא ירמה בשום אופן, ומה שירוויח ירוויח. למשך ימים רבים, שלח אבא ללקוחות שמנים איכותיים עם שליחים, השליחים הרוויחו על שליחותם בזכות הטיפים שקיבלו, אבל אבא שלי בעצמו לא הרוויח כלום, ונאלץ במהרה, כפי שניבא לו החבר, לסגור את החנות.

בית ספר אליאנס: שליחות חינוכית, משמעת, וצדקה

אני זוכרת כיתות גדולות מאוד בבית ספר (50 תלמידים), כיתות נפרדות לבנים ולבנות. התלמידים בבית הספר היו מרביתם חלשים בלימודים, ממשפחות דלות אמצעים, ולרוב דוברי ערבית. המורים והמורות היו מסורים ביותר לתלמידיהם והתאמצו מאוד כדי לקדם אותם, גם בלימודים וגם בנימוסים. התלמידים מצדם העריכו זאת, והכירו להם טובה. הם כל כך אהבו את המורים, הם היו מביאים להם לבית עוגות ועוגיות למרות שזה היה אסור.

בבית ספר הייתה משמעת חזקה. היו נכנסים לכיתות שורות שורות לפי סדר מופתי, כשכולם מסודרים בשני טורים ישרים כמו סרגל, עומדים והולכים בדממה, ורק כך היו מתיישבים על הספסלים ליד השולחנות. לא היה מצב שבו ילד ישמיע הגה. פעם אחת המורה גער בילד: "עשית טעות כפולה, טעות אחת – דיברת, וטעות שנייה – דיברת עם בת". ההקפדה על הניקיון בבית הספר הייתה מאוד חזקה, מדי יום ביומו עשו בדיקה של נעליים שייראו מבריקות, בדיקה של הציפורניים שיהיו קצרות ונקיות, וכן בדיקה של המחברות שיהיו מטופחות.

לא היו למשפחות של התלמידים אמצעים לספק לילדיהם אוכל, ולכן היו מחלקים ארוחת צהרים בקנטינה של בית הספר. ולמרות שרוב התלמידים היו עניים מרודים, כל יום שישי כולם נדרשו להביא צדקה, ללא יוצא דופן: כל אחד היה חייב להביא מטבע, סכום זהה לכולם, גם אם לא היה לך, וגם אם היית עשיר מהאחרים. אותה צדקה, לא פחות ולא יותר. המורים שאספו את הצדקה מכולם, חילקו את אשר אספו לתלמידים העניים ביותר, בעילום שם.

המלחמה שהגיעה לתוניס: סכנה, מחסור ושחרור

יש לי הרבה זיכרונות ממלחמת העולם השנייה, שאכן הגיעה לתוניס כאשר הייתי ילדה קטנה. זכורים לי היטב הרגעים שבהם היו בעיר הרבה טנקים, ואז אימא שלי החביאה את כל הילדים עמוק בתוך הבית. היא מאוד פחדה, מפני שהחיילים הגרמנים היו דופקים בדלתות, מחפשים את כל הבנים היהודים מעל גיל 18, ואוספים אותם. היה לי דוד שלא פחד, כי למרות שהוא היה יהודי הוא דיבר איטלקית ובעל תעודת זהות איטלקית. אכן, כשהגרמנים דפקו הוא אמר להם באיטלקית שהוא איטלקי, והגרמנים ענו לו בברכה ונעלמו מן האופק. אח שלי היה בחור חזק מאוד, וגם היה מאוד אמיץ. הוא היה נוהג בכוונה תחילה להסתכל מהחלון מבט נועז, ישר לתוך העניים של הגרמנים. אימא שלי הייתה מרבה להתחנן בפניו שיכנס פנימה יחד עם כולם, "שלא יקחו אותך הגרמנים", אבל הוא היה מתעלם וממשיך להסתכל בנועזות והתגרות עליהם.

אבא שלי היה הולך לעבודה וגם חוזר ממנה וגם זה היה מסוכן: אימא שלי ואני היינו באות לקראתו ומדריכות אותו לאילו שבילים להיכנס ובאילו בשום אופן לא, כי עמדו בהם חיילים. אני נותנת יד לאימא, וביחד אנו מנווטות את הדרך, כך שחיילים לא יראו אותו, ויגיע לבית חזרה בבטחה. הסכנה הייתה תמידית: אימא שלי הכינה לכל ילד תיק גב לשעת חירום, ובתיק היה קצת מים קצת כסף קצת לחם, כדי שאם יצטרכו לברוח, יהיה לכל אחד קצת מכל דבר כדי לשרוד לבד.

הגרמנים היו לוקחים את כל אשר ראו ואהבו בבתים של יהודים. בגלל זה היינו מפקידים את הדברים אצל שכנים איטלקים שהיו ביחס סביר איתנו, כי אצלם לא היו מחפשים. הם אכן שמרו אמונים והחזירו את אשר לנו. מספרים על חמי שהחביא את כל הדברים היקרים לו בדוד שבגינה שלו, כדי שלא יקחו אותם הגרמניים, אבל כאשר פתח את הדוד לאחר השחרור, הדוד העלה חלודה והכול היה חלוד.

זיכרון עיקרי נוסף שנחרט הוא המחסור במים: בגלל המלחמה במקום שבו גרנו וגם בבית הספר לא הייתה אספקת מים. רק כל חמישה ימים מים זרמו מן הברזים. לאחר זמן מה של למידה עם פה יבש מאוד, בית הספר קנה מכלים גדולים כדי שיהיו מים בימים המאוד חמים. בימי החורף לעומת זאת, בגלל הקור העז, מי הגשם היו קופאים במרזבים, והיינו לוקחים אותם משם בצורת קרח, והיינו ממיסים אותם לצרכים השונים של בית הספר ושל הבית.

היינו מקבלים כמשפחה תלושים לאוכל. אימא שלי לא הייתה אוכלת כלום ממה שקיבלנו וישר הייתה מביאה את חלקה לאח שלי שהיה גדול ממדים והיה זקוק ליותר מפרוסת לחם אחת. גם אני והאח שלי שמעליי, הבאנו לו חצאים מן הלחם שלנו. לרוב הייתי אני זו שהולכת להביא את פרוסות הלחם. יום אחד קרה ואיבדתי את התלושים, ומרוב צער ובושה, לא הייתי מסוגלת לחזור בידיים ריקות הביתה: עליתי למרפסת שבגג הבניין ובכיתי את נשמתי. בכיתי בכיתי. ופתאום- גאולה! הגיעו הטנקים האמריקניים וחילקו אוכל בשפע לכל אחד! למזלי כבר לא היה צורך יותר בתלושים, היה שחרור, סוף למלחמה, כולם רקדו ברחובות העיר, הייתה שמחה גדולה.

הזוית האישית

יואב: היה מאוד מעניין לשמוע ולדעת סיפורים וללמוד את ההיסטוריה הזאת ועל מה שהיה בעבר במדינות אחרות ליהודים.

אני: יואב היה מעולה ונעים מאוד! הסיכום מסיפורים של ילדותי נותן לי לחוש כמה שהיו ימים קשים.. טוב שעבר מהר יחסית. עבר הוא רק עבר שיש ללמוד ממנו.