מאגר סיפורי מורשת

שמי איה, רגולסקי נולדתי ב1958 בטבריה.

איה הוא שם שאמא שלי אהבה אותו. הפירוש שלו הוא: "ארץ ישראל היפה." כילדה לא אהבתי את שמי, כי הוא נתפס כ"איה כואב לי". כיום אני בסדר איתו. אני דודה של אורי עידן (אני אחות של אביו) ומשמשת כוותיקה המאמצת את אורי בקשר הרב-דורי.

נולדתי וגדלתי בקיבוץ מחניים ובאותה תקופה גדלנו בלינה משותפת, מינקות.

ישנו, אכלנו שחקנו למדנו בבית הילדים. היינו  כל שעות היום בבית הילדים, בשעות אחר הצהריים (מ16:45 עד 19:00) היינו הולכים לחדר(בית) ההורים, משחקים ומבלים עם ההורים עד שעה 19:30 . בשבע וחצי בערב היינו חוזרים לבית הילדים, אוכלים ארוחת ערב, ומשחקים עם בני הכיתה. בסביבות 20:30 ההורים היו באים להשכיב אותנו, אחרי שגם הם סיימו לאכול  את ארוחת הערב בחדר האוכל של הקיבוץ. בסביבות 21:00 הייתה עוברת המטפלת עושה כיבוי אורות וההורים הלכו לביתם.

השבתות מאותה תקופה זכורות לי כימי כיף. מי שעבד אצלנו בשבתות, היו אבות של בני הכיתה שלי, שעבדו בסבב של שלושה ארבעה שבועות . הם היו מפנקים אותנו בארוחות בוקר טעימות, ומרתקים אותנו בכל מיני סיפורים משעשעים. נוסף בשבתות לא נחנו בצהריים, להבדיל ממשך השבוע ,שהייתה מנוחת צהרים חובה, שבה היינו קוראים ספר וחלקינו ואני בניהם היינו גם נרדמים לשעה קלה.

אני נזכרת שבשבת בשעות הצהריים היינו הולכים לחורשה הקרובה לקבוץ, ובונים לנו שם מחנות/בתים. היינו מטפחים אותם במשך חודשים, והיינו מארחים את שכיננו מהבתים האחרים, גם קצת רבים של מי הבית יותר שווה, אך בסופו של יום גם מתפייסים. היינו מאוד עצמאים בלי השגחת מבוגר לידינו. והיה כיף גדול.

אירוע מיוחד שזכור  לי בילדותי היה מלחמת ששת הימים ועליו ארחיב יותר.

בשנת 1967 הייתי בכיתה ד'  ולמדנו במחניים. עוד לא היה אז בית ספר אזורי, בשנה זו פרצה מלחמת ששת הימים, שבה ישראל נלחמה מול סוריה, ירדן, ומצרים.  מחניים היה ישוב "ספר" לפני מלחמת ששת הימים, היות ורמת הגולן הייתה בידי הסורים. במחניים באותה תקופה כאמור הייתה לינה משותפת, ישנו בבתי הילדים, ולמדנו כל ילדי הכיתה במבנה של בית הילדים. לכתה שלנו קראו כתת "אורן ".

בימים שלפני פרוץ המלחמה, הייתה מתיחות רבה, החלו  להכין את המקלטים לשהייה ממושכת. באחד הימים  אנחנו הילדים הלכנו לחדרי( בתי) ההורים שלנו, כל ילד לבית הוריו ולקחנו את "האוספים" שלנו שהיו בחדרי ההורים, מתוך מחשבה שאם הבתים יהרסו במלחמה, לפחות ה"אוספים" יישארו לנו. לי היו שלושה אוספים : אוסף של מחזיקי מפתחות, אוסף "זהבים" ששמרתי אותו בין דפי ספר ה"לב"  העבה ואוסף מפיות. את האוספים הכנסנו למקלט, ולא ברור לי עד היום איך המחנכים שלנו הסכימו לכך.

ביום שני 5.6.1967 לפנות בוקר המטפלות שלנו העירו אותנו ואמרו לנו שצריך להיכנס למקלטים. לבושים בפיג'מות ובידנו שמיכה, ירדנו למקלט. התמקמנו על מדפי המיטות להמשך שינה, כמובן שההתרגשות הייתה גדולה, ולא כל כך הצלחנו לישון, אך זה היה סדר השינה שלנו למשך הימים הבאים.

במחניים במלחמת ששת הימים לא נפלו פגזים. נפלו בשדות לפני הקיבוץ, ובחצור ובראש פינה, שנמצאות אחרי מחניים ביחס לרמת הגולן. שמענו את שריקות הפגזים אך לא "בומים" חזקים נורא. הצוות החינוכי שלנו השתדל לשמור על שיגרת לימודים, וסדר יום קבוע . זכור לי שהתמחינו ב"אוריגמי" יצרנו הרבה ב"פימו," שמענו הרבה סיפורים ולמדנו שירים. תקופה שזכורה לי כחוויה נעימה.

כילדים לא היינו מודעים לכאב ולהרס שבמלחמה. המבוגרים דאגו שיהיה לנו נחמד ושמח, ושנהיה עסוקים כל הזמן במשחקי חברה, חידונים ויצירה. טלוויזיה עוד לא הייתה בכלל במחניים ובטח לא במקלט.

המורה שלנו יאיר אור הביא מפה גדולה על לוח קלקר, וכל יום תקע סיכה עם דגל ישראל, במקומות שצהל כבש. כך שהייתה לנו תחושה שאנחנו חזקים ומנצחים. היינו יוצאים כל יום מהמקלט בעיקר אחה"צ ,להפוגות קצרות. כמובן שנשארנו בקרבת המקלט. מניחה שבאישור פיקוד העורף.

באחת ההפוגות זיהינו מרחוק שפגעו במטוס שלנו, ושהטיס החל לצנוח, הסורים ניסו לפגוע בו וראינו ממש את ניצוצות הפגזים. זה היה קצת מדאיג ומלחיץ. יותר מאוחר סיפרו לנו שהטיס בן בית השיטה, ששמו אסף הצליח לצנוח בשלום ושהצבא שלנו אסף אותו .

אמא  שלי אסתרק'ה הייתה אחות וכאחראית על  מקלט המרפאה יכלה לבקר אותנו מעט, אותי ואת אורי אחי, ששהינו באותו מקלט. עד כמה שזכור לי רוב ההורים היו מבקרים מעט. הצוות החינוכי שלנו, שהיה מאד משמעותי בשבילנו, מילא את החוסר.

ביום שישי ערכנו קבלת שבת מאד חגיגית במקלט, שרנו שירים ולמדנו לשיר את השיר "יבנה בית המקדש". למחרת בשבת הודיעו לנו אחה"צ שרמת הגולן בידנו ויש הפסקת אש. שמחנו מאד לצאת מהמקלט, למרות שממש לא סבלנו. בימים שאחרי יצאנו לכביש הראשי  שעבר אז ממש בתוך מחניים, לאמר שלום לחיילים שירדו בשיירות של רכבים צבאיים מהרמה. החיילים כבדו אותנו, במסטיקים וסוכריות סוריות . אחרי כחודש חודשים גם לקחו אותנו עם אוטובוס לסיור ראשון ברמת הגולן.

בקרנו אפילו בקונטרה שהייתה עיר הגדולה בשטח הרמה, שיותר מאוחר בהסכמי "הפסקת אש", הפכה להיות שטח מפורז. שטח שהוחזק ע"י האו"ם. מלחמת ששת הימים הרחיקה את הסורים מרמת הגולן, שצפו עלינו מלמעלה. מחניים כבר לא הייתה יותר קבוץ ספר הקרוב לגבול. והרגשת הביטחון חזרה . ומאז ועד היום,  אניעדיין חולמת על שלום אמת, עם אויבנו שמקיפים את ארצנו. שלום שיביא בטחון שלווה וצמיחה.

הזווית האישית

אורי: הפרויקט הרב-דורי היה משמעותי בשבילי וחיזק את הקשר שלי עם דודתי. נהניתי מאוד לשמוע ממנה סיפורים על הילדות, ועל ההתבגרות שלה, על מלחמת ששת הימים, ועל הסביבה שבה היא גרה. המפגש שהכי אהבתי הוא הסיור במוזיאון "אנו", כי למדתי שם על ההיסטוריה של עם ישראל. אני מודה למי שיזם את הפרויקט.

דודה איה: הייתה לי הזדמנות נפלאה להכיר יותר את האחיין המדהים שלי אורי. החיבור בין הילדים למבוגרים יצר משהו מרגש, מרתק ומהנה. המפגשים, הסיפורים האישיים שעלו והשוני בין הדורות, בתחומים השונים היו מעניינים ומשעשעים. היה לי מרגש וכיף לחוות את הדאגה של אורי בעיקר בטיול במוזיאון "אנו", סיור שהיה מאד מוצלח. פעם ראשונה שהעליתי בעזרת אורי והפרויקט הרב-דורי, חוויות מהילדות שלי וזה היה מאד נחמד. תודה על הכל.