מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה כהן ואני סבתא של רבקה חמו.

נולדתי בפרס בשנת 1945 להוריי משפחת פינחסי. אני הגדולה מבין ילדי המשפחה. כבת בכורה במשפחה של 6 ילדים הייתי מסייעת רבות להוריי. גדלתי בבית מוקף חומה עם סבתא שהתגוררה אתנו.

הימים היו עוד לפני המהפכה, השלטון היה יחסית טוב ליהודים, אך תמיד היו היתקלויות מקומיות..

יום אחד יצאתי מהבית לקניות, כאשר נער ערבי החל לרדוף אחרי כדי לחטוף אותי. כנערה יהודיה היינו הולכות עם רעלה לבנה בניגוד לנערות הערביות שהלכו עם רעלה שחורה. התחלתי להימלט בבהלה והוא בעקבותיי, וכמעט תפס אותי. למרבה הנס, חברתי הטובה ראתה זאת והחלה, בתושייה רבה, לזעוק "הצילו, זו אחותי, הוא רוצה לחטוף אותה". לשמע הקריאות יצאו אנשים לרחוב, והנער נמלט. בזכותה של חברתי ניצלתי.

אני זוכרת את בית הכנסת שלנו, הוא היה גדול ומואר עם הרבה אורות, שטיחים היו  פרוסים  על הרצפה. ומסביב היו מסודרים דרגשים שהיו מיועדים לישיבה וארון הקודש מעץ, שהיה מעוצב יפה  ומרשים במיוחד. כמובן שהייתה שם עזרת נשים ופינה מיוחדת להדלקת נרות.

סבתא שושנה, הראשונה מימין

חג הפורים זכור לי כחג מיוחד עם חוויה מיוחדת. היינו הולכים כולם לבית הכנסת לשמוע את קריאת מגילת אסתר. בחצר היו הרבה בובות בדמות המן ובניו. היינו מכינים מדורה גדולה ושורפים אותם. הכנו גם נפצים תוצרת עצמית  מגפרור מצופה בנייר כסף. היינו קופצים על הגפרור והוא היה מתפוצץ. למשלוח מנות היינו צובעים ביצים יפות ושמים אותן על המשלוח.

אני זוכרת את העלייה ארצה בשנת 1959 כאירוע משמח ביותר. היום אני מתגוררת בדימונה ושמחה לגור בארץ ישראל ולרוות נחת מילדי ונכדי.

הזוית האישית

רבקה חמו: תודה לך סבתא שושנה ששיתפת אותי בסיפור ילדותך והעשרת את דעותיי, מאחלת לך הרבה בריאות ונחת.